למה אנחנו קונים אמיתות על איראן ממי ששיקרו לנו בקורונה?

בדיעבד יצאנו מטומטמים. טיפשים כל כך שקשה אפילו להיזכר עד כמה - ומילא שהיינו טיפשים, העגום מכל הוא שנותרנו כאלה.

לפני שש שנים סגרו אותנו בפעם הראשונה, סגר קורונה ראשון: קצת אחרי חג הפורים ועם הפנים לפסח. הסגר לכשעצמו אולי היה כלי הכרחי בהאטת ההידבקות (תכף נגיע לזה) אבל כשנזכרים באכיפה שלו, קשה לדעת אם לצחוק או לבכות:

אישה שיצאה לרוץ בשדות ביתה שבמושב הותקפה על ידי כוח משטרה רכוב כאילו הייתה מחבלת.

גולש גלים אותר על ידי מסוק, נעצר ונלקח לחקירה - בסצנה שלקוחה מסרטים. ו... זוכרים את השוטרת המטומטמת שעצרה קשישה בכיכר רבין, רק כי זו הרימה (אפילו לא הסירה!) את המסכה מעל פניה כדי ללגום את כוס הקפה שלה?

הרזומה הפרטי שלי בעידן הקורונה: חליתי פעמיים, הפעם הראשונה די השביתה אותי, את השנייה כבר חוויתי כשפעת. התחסנתי שלוש פעמים, נבדקתי כמה פעמים בשדות תעופה שונים - וכן בכל פעם, אחרי שהוקל הסגר, שבה רציתי לבקר את אמי בבית הדיור המוגן בו שהתה.

יש קשר הדוק בין מותה של אמא לבין הקורונה, אבל לפני שנגיע אליו, קצת זיכרונות - כי קרו לנו כל כך הרבה דברים מאז, ששש השנים שחלפו מאז נראות כלקוחות מעידן אחר.

זה החל לקראת סוף השנה האזרחית, עם דיווחים על דלקת ריאות בסין ודאחקות שנמאסו מהר מאוד על השם שנבחר לה - כשם הבירה הפופולרית מתורצת מקסיקו. לאט לאט זה הלך וסגר עלינו, תרתי משמע.

לא ניכנס עתה לכל הניואנסים, מהתיאוריה לפי מדובר במחלה שפותחה במעבדות בסין, דרך אגדות על עטלפים - ועד להזיות של ממש, כמו הקשר לדור החמישי של הסלולר ועוד.

נאמר רק שגם אם היה כאן ניסיון כן לבלום מגיפה (ואני מאלה שמאמינים שהיה כזה, הגם שהיה ברוטלי) מהר מאוד הבינו השלטונות, כמעט בכל מקום, את מידת הכוח שיש להם בהגבלת חירות הפרט.

זה כבר עולה לנו ביוקר - והתשלומים הגדולים עוד לפנינו, התחושה היא שהם יעלו במחיר גבוה יותר משהיה גובה מאתנו הנגיף אלמלא ננקטו.

התמונות מאז רצות בראש: פרופ' יורם לס טובע את המינוח "שפעת עם יחסי ציבור", משה בר סימן טוב הופך לדמות מוכרת בכל בית בישראל, בנימין נתניהו, שרגיל לדבר אלינו כחבורה של רפי-שכל, הוגה את ראשי התיבות "ממ"י" (מרחק, מסיכה, ידיים), רגע לפני שיהפוך את כולנו לנסיינים בעל כורחנו.

חולים ממוספרים, מסלולי הדבקה על גבי מפות (זוכרים את ההתחקות אחר מסעה של קבוצת הצליינים מקוריאה?), סגר ראשון, סגר שני, דיווח יומי על עליה בתחלואה, וריאנטים חדשים, עסקים קורסים, מתווה פיצויים ותלמידים מושבתים.

בדיעבד - וזו חוכמה קטנה מאוד, צדק בוריס ג'ונסון, ראש ממשלת בריטניה דאז, שאמר משהו כמו: כ-70% מאתנו יידבקו, 90% מהנדבקים יחלימו בעצמם, מי שימות - ימות".

הבעיה שג'ונסון לא זכה ליישם את הגישה הזאת: בעודו לוחץ ידיים בהתלהבות (טיפשי) כדי להראות עד כמה הוא קול, הוא חלה, כמעט שמת - וחזר מנהיג שונה לגמרי, כזה שיישר קו עם מדיניות הסגרים.

הבדיחות שהחלו עם בירה ועברו לעטלפים, שינו את פניהן: "איפה אתם בסגר?" נחשבה שאלה לגיטימית ערב הפסח.

זה לא שצריך היה להקל ראש במחלה, אבל בסופו של דבר הסגרים לא נועדו להציל חיים, אלא כדי למנוע מהמערכת לקרוס, כמו שהתחיל לקרות במקומות מסוימים, מאיטליה ועד ארצות הברית.

מי שביקר את המדיניות בתקשורת הכללית הושתק, אבל גם מי שצייץ כמוני, בכל הכוח, נגד מדיניות הסגרים והאכיפה הפסיכית שלה, נדם מהר מאוד.

לא, אף אחד לא איים עלי, פשוט הבטתי על מי שנמצאים בשוחות לידי והתחלחלתי מכל מני כאלה שחושבים שאין מגיפה שאור השמש וחיבוק אוהב לא יכולים להעביר.

הכלל הזה של "אמור לי מי חבריך", השבית כל ביקורת עניינית שהייתה למי שלא החשיב את עצמו למכחיש-קורונה רק כדי להראות כמה הוא מיוחד ונון-קונפורמיסטי. זו הייתה החמצה שבשיאה הפכו כל אזרחי ישראל לנסיינים של חיסון שעבר תהליכי רגולציה מואצים.

זה לא אומר שהוא היה לא יעיל, להיפך: העובדה שמדינת ישראל הייתה הראשונה לחזור לשגרה הביאה פריחה כלכלית. אפילו המחיר בדמות כמה שמתו מתופעות-לוואי שלא נבדקו עד תומן, נראה סביר (ברמה הלאומית כמובן). הביעה שאת מחיר ההשתקה (כמו גם שתיקה מבחירה של עיתונאים), אנחנו משלמים עד היום, במישורים אחרים.

דוגמה שלא נעמיק בה, אלא רק נעלה אותה כאן כחומר למחשבה: מה אנחנו יודעים באמת על איראן? על פרויקט הגרעין שלה? על מה שמטוסי צה"ל (והאמריקאים) עוללו למערך הבליסטי שלה? אסכם עבורכם: כלום ושום דבר, ממש כמו הפרשנים-מומחים שמתיימרים לעצב את דעת הקהל בתקשורת.

מכאן אפשר לגזור לאחור לגבי הקורונה. אם יש פה משהו חיובי שקרה אצל הדור שהתבגר בצל הסגרים הרי זה שהוא לא מאמין יותר לאף אחד - ממנכ"ל ועד לרמטכ"ל.

לקורונה יש גם נזקים מתמשכים, שעדיין אתנו: לפני פחות משנה, עת הייתה בת 96, נפלה אמי ושברה את הירך. מדובר בצרה צרורה גם לצעירים ממנה, אבל בגילה זה עלול להיות גזר דין מוות.

בניגוד לכל הסיכויים אמא התחילה להחלים יפה, אבל אז, בבית החולים השיקומי חלתה בקורונה. מקץ כשבוע התגברה על המחלה - אבל ביום שבו הייתה אמורה לשוב לפיזיותרפיה, חלתה שוב בקורונה. מזה היא כבר לא התאוששה. הסימפטומים של המחלה חלפו, אבל השכיבה הארוכה דרדרה אותה למצב שלא הייתה ממנו חזרה. חלף עוד חודש והיא נפטרה.

למה זה קרה? כי בשנת 2025 לא הקפידו עוד על בדיקות קורונה לצצות הרפואי ולמבקרים, כי הקורונה כמו כל סלב פליט ריאליטי, סיימה את 15 דקות התהילה, שבמקרה שלה היו 15 חודשים שטלטלו את העולם.

מה היה קורה לו היינו נוהגים כך בשנת 2020? ההבדל לא היה גדול: רוב הנפטרים היו בגילה של אמי או חולים כרוניים או מי שהמערכת החיסונית שלהם הייתה חלשה.

היו גם מקרים של אנשים צעירים יותר ובריאים יותר שלקו במחלה ונפטרו, אבל הם היו היוצאים מן הכלל. בסופו של דבר נדמה שאפשר היה להתגבר על המגיפה גם ללא הצעדים ההיסטריים ההם.

חודשי הקורונה לא שברו את גופנו, אבל שברו חלק מרוחנו. העובדה שחלקנו קורא את הטקסט הזה בממ"ד, אחרי שגורם צבאי ששולט בטלפון שלו שלח לו התרעה, היא ההוכחה לכך.

שלא אובן לרגע אחד לא נכון: הקורונה הייתה אמיתית וקטלנית ממש כמו טבח 7 באוקטובר וממש כמו הטילים מאיראן, אבל הצעדים שנעשו בשם המלחמה בכל אלה, היו איומים ונוראיים.

לגבי הקורונה לפחות, יש לנו פרספקטיבה של שש שנים כדי להטיל ספק ב"עובדות" שקיבלנו אז כאמת שאין בלתה. מה נחשוב ממרחק השנים על השבועיים האחרונים? אפשר רק לנחש.