מזה קרוב לשנתיים וחצי, דומה שמהלכיה של ישראל מושפעים עמוקות משלוש טראומות. הראשונה היא כמובן ההפתעה האסטרטגית של 7 באוקטובר ומעשי הטבח שביצע חמאס ביישובי הדרום. הטראומה השנייה נובעת לא מהמכה שספגה ישראל באותו יום, אלא מההפנמה המוחשית שהאסון היה עלול להיות קשה בהרבה, בייחוד אם מנהיג חיזבאללה דאז חסן נסראללה היה מצטרף באותו בוקר למלחמה. הטראומה השלישית היא רטרואקטיבית: ההבנה שבשנים שקדמו למלחמה, ישראל היתה מורתעת ופעלה על פי כללי המשחק ומשוואות ההרתעה שהכתיבו לה חיזבאללה וחמאס.
די להזכיר שבחודשים שקדמו למלחמה נמנעה ישראל מלגעת באוהל שהציב חיזבאללה מדרום לגדר הגבול, בתוך שטחה-שלה, מחשש שהדבר יצית הסלמה. חמאס, חיזבאללה ואיראן, הסתבר, החלו לראות בהכרעת מדינת ישראל יעד מעשי ולא "רק" חזון אידיאולוגי. הם גם דנו בכך במפגשים רמי-דרג. מתקפת הפתע של חמאס היתה תזכורת מטלטלת לכך שמדינת ישראל נעדרת עומק אסטרטגי מינימלי.
זהו ההקשר הבסיסי שבו יש להבין את התנהגות ישראל. תפיסת האיום שלה השתנתה לחלוטין, והיא נחושה להחיל את העיקרון של "לעולם לא עוד" גם על תרחיש של פלישה נוספת. הטראומה של 7 באוקטובר הולידה גישה ישראלית מקסימליסטית, ששואפת לניצחונות מוחלטים וביטחון מושלם. השאיפה מובנת, אך בלתי מציאותית ולא חפה מסיכונים.
ממשיכים לעדכן אתכם גם בטלגרם, הצטרפו עכשיו.
למשל, אחת ההשלכות העמוקות ביותר של התמשכות המלחמה, של ההישגים המהדהדים של ישראל בזירות השונות, ושל נפילת המשטר הסורי, היא העובדה שעננה קיומית החלה לרחף מעל חלק ממדינות ועמי האזור. מזה יותר משנה, המונח "קיומי" מאפיין את השיח האסטרטגי באזור. משמעות הדבר היא, למשל, שחיזבאללה, איראן והעדה השיעית בכלל, נלחמים על עצם קיומם, לא פחות. ושאר המדינות, מנסיכויות המפרץ ועד טורקיה, חוששות מפגיעה בביטחון הלאומי שלהן. וכפי שהזהיר השבוע גם מנהיג סוריה א-שרע, המצב הנוכחי מהווה "איום קיומי על האזור כולו".
מעבר לכך שמדובר במצב עניינים מסוכן ונזיל, ושעלול להתפשט אף מעבר למזרח התיכון, הרי שהוא מחייב אותנו הישראלים להיות מפוכחים לגבי מה ניתן ומה לא ניתן להשיג בלבנון, באיראן ובאזור, ובאילו מחירים. בהקשר זה, הכישלון המרכזי של ישראל הוא שהיא טרם תרגמה את הישגיה המבצעיים מרחיקי הלכת למציאות מדינית חדשה. בהקשר של הנורמליזציה עם סעודיה, הדבר קשור להיעדר נכונות פוליטית להתפשר במישור הפלסטיני אבל גם מסירוב ישראל להסתפק בשום הישג, מדהים ככל שיהיה, ולרתום אותו כדי לייצר הרתעה ויציבות ארוכת טווח ב"יום שאחרי", מה שהיה מאפשר להסיט קשב ואנרגיה לשיקום הצפון והדרום.
סירובה של ישראל להוון את הישגיה הצבאיים בולט במיוחד בהקשר של רצועת עזה, אבל הוא בולט לא פחות בזירה הלבנונית. חיזבאללה ספג מחירים בלתי נתפסים וגם איבד את העומק האסטרטגי שלו בסוריה, אבל הוא נותר פקטור אסטרטגי בזירה הפנימית. בשבועיים האחרונים, ובייחוד בירי המסונכרן עם איראן ובמטחים הכבדים ששיגר ביממה האחרונה, הוכיח חזבאללה כי הוא רחוק מלאבד את יכולת הלחימה והפגיעה בישראל. למתנגדיו בזירה הפנימית הוא הוכיח שגם במצבו המאתגר, וחרף התחזקות השלטון המרכזי על חשבונו, הרי שעדיין מדובר בכוח צבאי משמעותי, שהמדינה תיאלץ להגיע איתו לפשרה. הציפייה שממשלת לבנון תפרק את חזבאללה מנשקו, בייחוד כשאיום קיומי מרחף מעליו ומעל לעדה השיעית כולה, היא לא מציאותית. אין זה מפתיע שרמטכ"ל הצבא הלבנוני הזהיר השבוע כי היענות לדרישות מרחיקות הלכת של ישראל משמעה מלחמת אזרחים. דומה שחידוש המלחמה בצפון הביא לשיפור כושר המיקוח של חיזבאללה. שיתוף הפעולה המחודש והמובהק שלו עם איראן מלמד ש"ציר ההתנגדות" ו"אחדות הזירות" טרם נעלמו מחיינו.
אף שהסיכוי להצטרפות לבנון להסכמי אברהם נמוך, נראה כי הולכים ובשלים התנאים להסדר מעשי בינה לבין ישראל, שבמסגרתו אולי לא יושגו שלום ונורמליזציה, אבל כן תתבסס מציאות אסטרטגית שונה מהותית משני עברי הגבול. כבר עכשיו, קשה לראות את חיזבאללה משקם את איום הפלישה לגליל או מבסס מחדש את יכולת ההרתעה שלו כלפי ישראל, שנמצאת כיום בעמדה טובה למנוע ממנו לחזור ולהוות איום אסטרטגי. על ישראל להיזהר מטעויות העבר, שגרמו להחלשת המדינה הלבנונית ולהתחזקות חיזבאללה. עליה גם להביא בחשבון שחלק מתושבי הצפון, שנעקרו מבתיהם וחזרו בשנה האחרונה, יתקשו לחזור היה וייעקרו שוב.
אף שקשה לראות את חיזבאללה חוזר למעמדו הקודם כשחקן אזורי משמעותי, הרי שגורלו ומידת השפעתו ב"יום שאחרי" יושפעו במישרין מתוצאות המלחמה האזורית, ובייחוד מהמלחמה באיראן. נשיא ארה"ב דונלד טראמפ תובע מטהראן "כניעה מוחלטת", וניכר שלמרות שצה"ל מתמקד ב"החלשת" איראן, ראש הממשלה נתניהו מעוניין בהפלת הרפובליקה האסלאמית ואולי אפילו בהתפרקות המדינה.
אין ספק שאיראן ספגה מכות צבאיות וכלכליות עצומות, וקיומו של המשטר אולי נתון בסכנה. לאור זאת, ובאופן שמזכיר את אסטרטגיית חיזבאללה במלחמת לבנון השנייה ב-2006, האסטרטגיה של איראן היא הישרדותית (אם כי ייתכן שבשלב זה המשטר אינו חושש עוד לקיומו). מטרת ירי הטילים והכטב"מים של משמרות המהפכה לעבר מדינות המפרץ, טורקיה וקפריסין היא ליצור משבר כלכלי עולמי ולהביא להפעלת לחץ עקיף על ארה"ב וישראל. ירי הטילים השוטף על ישראל נועד לגבות ממנה מחיר ישיר, להתיש אותה ולזרז את סיום המלחמה - גם אם הדבר ייארך זמן רב.
לאחר שהותקפה בידי מעצמה אזורית ומעצמת-על, די יהיה בכך שאיראן תישאר על רגליה בתום המלחמה כדי שתיתפש כמנצחת. יכולתה ונכונותה לשבש קשות את היציבות באזור המפרץ הפרסי ולזעזע את השווקים הגלובליים צפויות להתקבע בתודעה האזורית והעולמית, וטהראן תנצל זאת כדי לבסס הרתעה. כבר עכשיו היא מאותתת שלא תסכים להפסקת אש ללא ערבויות ברורות לכך שלא תותקף שוב. בהיותה ה"פטרון" של חיזבאללה, שרידותה של איראן תקרין גם על כושר המיקוח של הארגון בלבנון עצמה.
הפיתוי להמשיך בגריעת יכולות האויב הוא גדול. אבל על ישראל להיזהר מהגעה לשלב הבלתי נמנע של תפוקה שולית פוחתת, שבה המשך ההתכתשות אולי ירדד את יכולות חזבאללה ואיראן, אך במחיר של פגיעה מתמשכת וארוכת טווח ביציבות ובשגרת החיים. בייחוד במקרה של איראן, אזרחי ישראל עלולים להיות מופתעים מאד מהקצב שבו איראן עלולה לשקם את פרויקט הטילים שלה.
למערכה הנוכחית העניקה איראן את השם "הבטחת האמת 4". כלומר, מדובר בסבב רביעי במספר לאחר חילופי המהלומות בינה לבין ישראל באפריל ובאוקטובר 2024, ולאחר מלחמת 12 הימים. לא מן הנמנע שסיום המלחמה הנוכחית יכניס את הצדדים, פסיכולוגית ומעשית, לשלב ההכנות לפרק חמישי בסדרת "הבטחת האמת". בהקשר זה, המחשבה שניתן יהיה להחזיק את צה"ל ואת חיל האוויר בדריכות תמידית ובמצב של הגנה פעילה היא לא מציאותית. והיות שבלתי אפשרי להתגונן בצורה יעילה מפני מתקפות טילים רוויות אלא באמצעות מתקפת מנע, הרי שבהיעדר מנגנון הבנות בין ישראל לאיראן, "סבב" נוסף עלול להיות עניין של זמן.
כמו כן, קשה להשתחרר מהעובדה שישראל, שמיוחסות לה יכולות גרעיניות, החלה לראות באיום הטילים הקונבנציונלי מצד איראן סכנה קיומית. בטווח הארוך, ההשלכות עלולות להיות דרמטיות, עד כדי שינוי במדיניות העמימות הגרעינית של ישראל כאמצעי הרתעה אל מול האפשרות של מתקפת טילים פתאומית, מדויקת ורחבת-היקף על מדינת ישראל.
ד"ר דניאל סובלמן הוא מרצה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית בירושלים ועמית מחקר בביה"ס קנדי לממשל באוניברסיטת הרווארד.