סוף סוף: לאחר שנים של מאבק משפטי וציבורי, בית המשפט המחוזי התיר היום (רביעי) לפרסם את שמו של החשוד באונס של היוצרת שי-לי עטרי, שורדת טבח 7 באוקטובר. ההחלטה הפכה את פסיקת בית משפט השלום, בעקבות ערעור שהגישה עו"ד אושרת בדש קירמה, המייצגת את עטרי, יחד עם איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית. עם זאת, ההחלטה מעוכבת למשך 7 ימים כדי לאפשר לחשוד להגיש בקשת רשות ערעור.
"יש רגעים שבהם את מבינה כמה המסע הזה היה אכזרי, עד לרגע הזה עכשיו. במשך שנים השם של מי שפגע בי היה מוגן בצו איסור פרסום, בזמן שאני חייתי עם הסיפור הזה לבד", שיתפה עטרי בכאב.
"אני הייתי זו שצריכה להסביר, להתמודד ולהיחשף, בזמן שנכפתה עליי שתיקה ההחלטה הזו אמנם לא מוחקת את מה שעברתי, אבל היא שוברת את תחושת חוסר האונים שהמערכת יצרה לאורך שנים. כי כששמו של החשוד מוסתר, לא רק אני נשארת לבד. גם נשים אחרות שנפגעו ממנו לא יכולות לחבר את החתיכות ולהבין שמדובר באותו אדם".
עורכת הדין אושרת בדש קירמה, שייצגה את שי-לי עטרי, הביעה את התרגשותה מההחלטה:"בית המשפט המחוזי קיבל היום החלטה חשובה שמחזירה את הדברים למקום שבו החוק תמיד התכוון שיהיו. עקרון פומביות הדיון הוא הכלל, ואיסור פרסום אמור להיות החריג - לא להפך. ההחלטה מכירה בכך שלציבור יש זכות לדעת ושפרסום שמו של חשוד בעבירות מין הוא לעיתים תנאי לחקר האמת, משום שהוא מאפשר לנפגעות נוספות לזהות את הפוגע ולפנות".
בהמשך הוסיפה בדק קירמה כי "המאבק המשפטי הזה לא נעשה לבד. אנשי ונשות איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית ליוו את שי-לי לאורך הדרך, הן בהליך הפלילי והן בבקשה להסרת צו איסור הפרסום".
"יחד עם האיגוד אנו פועלות גם לקדם תיקון לחוק זכויות נפגעי עבירה, כך שנפגעת עבירת מין תהיה מיודעת על בקשה לצו איסור פרסום ותינתן לה האפשרות להביע את עמדתה בפני בית המשפט. עם זאת, ההחלטה עדיין מעוכבת ל־7 ימים, ואנו ממתינות לראות האם יוגש ערר נוסף", חתמה.
עורכת הדין הלה נויבך, מנהלת התחום המשפטי באיגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית, אמרה: "צו איסור הפרסום הזה נולד בחטא וללא בסיס משפטי, ולכן משמח שבית המשפט המחוזי ראה את התמונה המלאה כפי שהוצגה על ידנו, תיקן עוול של שנים ויאפשר את חשיפת שמו של מי שניסה במשך זמן רב להסתתר לאחר שפגע בשי-לי עטרי. הייתה לנו זכות גדולה לעמוד לצד שי-לי וללוות אותה במאבק העיקש והבלתי מתפשר שלה. אנחנו מאמינות שהוא משנה מציאות ונתן ועוד ייתן כוח לנשים וגברים אחרים".
עטרי הוסיפה וסיפרה, כי "במצבי משבר בחיים לפעמים קורה משהו בלתי צפוי. אתה עלול לפגוש בדרך אנשים טובים שמחזירים לך אמון בבני אדם. כך, עם הזמן, המאבק הזה הפך להיות גדול ממני".
"הוא לא היה קורה בלי עורכת הדין שלי אושרת קירמה ובלי איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית, שליוו אותי לא רק בתיק אלא גם במאבק לשינוי החוק", הודתה. "כך שלנפגעות ולנפגעים אחריי תהיה האפשרות להשמיע את קולם ולהיות צד בהליך לפני מתן צו איסור פרסום לחשוד, ולכל הפחות לבקש מהשופט שבוחן את ההחלטה לקרוא את התלונה של הנפגעת או הנפגע."
לבסוף, עטרי ציינה כי היא "מחכה לראות אם תהיה בקשה לערער על ההחלטה הזו. אבל היום קרה משהו חשוב. בפעם הראשונה מזה הרבה זמן אני חושבת שאוכל לישון בשקט על הכרית שלי. אחבק את שיושי שלי בממ"ד. ממ"ד שהוא אחר. ולפני השינה אזכור לספר לה מזמור לתודה".
בינואר האחרון, בעדות אמיצה בדיון בוועדה לקידום מעמד האישה, שעסק בליווי ובמעטפת לנפגעות עבירות מין, כי הייתה קורבן לעבירה מינית.
וסיפרה בכאב: "באפריל 2011 עברתי אונס אלים בחניון דיירים מתחת לדירת שותפים בתל אביב.
שותף שלי מצא אותי מחוסרת הכרה, עם טייץ קרוע ושלולית שתן של עצמי. ערב לפני כן אני זוכרת שעבדתי בבר שכונתי. התיישבו שם מכרים מבית הספר 'רימון', וביניהם גם מי שאנס אותי", הוסיפה.
עוד שיתפה, "אני זוכרת שהרמתי איתם לחיים, ומאותו רגע אני לא זוכרת כלום, חוץ מהאלימות שבוצעה בי. הפרטים לא עוזבים את הראש שלי. הוא נישק אותי בכניסה לבניין, לא הרגשתי את הרגליים, היה חשוך. זה מרגיש כאילו הגוף יודע שזה אלים, אבל הכול רדום. הרגשתי כלואה בתוך הגוף שלי. ממש רציתי שמישהו יבוא ויראה, אבל אף אחד לא בא. הגוף שלי היה כואב וחבול; השיניים שלי היו שבורות. אחרי כמה ימים התקשרתי לאנס ושאלתי: מה עשית לי. אני לא יכולה לציין את שמו, משום שקיים עליו צו איסור פרסום".
שי לי המשיכה לספר על האירוע שחוותה: "באותו יום צילמתי את החבלות וניסיתי להשלים את החורים בזיכרון. עדה אחרת סיפרה לי שכאשר יצאנו מהבר נסענו ברכב, ואני נהגתי. האנס היה ברכב יחד עם אותם מכרים. אמרו לי לעצור את הרכב, ומשם המשכנו למועדון, ואני לא זכרתי שום דבר מזה. לא ידעתי אפילו איפה הרכב שלי. היא אמרה לי שנראיתי גמורה, והוא הציע לקחת אותי הביתה. באותו רגע נשרפה לי הנשמה. הם הוגדרו כעדים מוטים במשטרה, אבל לפחות זהו חלק מרכזי מהתלונה שלי".
לדבריה, "לאחר מכן רק ניסיתי לשכוח. סיפרתי לאנשים הקרובים אליי, ואז נמנעתי מלדבר. עזבתי את בית הספר 'רימון', עברתי ללמוד בבית הספר למשחק 'ניסן נתיב'. הייתי זמרת, ניגנתי, רציתי להיות מי שהייתי ביום שלפני האונס. עזבתי את הדירה ואת העבודה, ולא רציתי לראות אף אחד. ישבתי חודשים מול קיר לבן וניסיתי לשכוח, אבל הגוף זכר. עד היום הזיכרונות חקוקים בי. ב־2014 הגעתי למרכז לוטם לנפגעות תקיפה מינית בבית החולים איכילוב, ואובחנתי כפוסט־טראומטית".
שי לי סיפרה איך "הפנים התמלאו בטיקים, רעידות, חרדות סיוטים, חתכתי את עצמי, רציתי למות. רציתי לשכוח את החוויה שלי, היו לי ניסיונות אובדניים - ואלוהים עדי שאני אדם חפצה חיים. קשה היה לי לאהוב את החיים, לאט לאט הצלחתי להשתקם ובטיפול אינטנסיבי הצלחתי למצוא את הכוחות להמשיך. אם הייתי צריכה לעבור את ההליך המבזה שעברתי בפרקליטות בבית המשפט, משטרה לא הייתי עומדת בזה בעצמי".
היא הוסיפה: "שאלתי את מירב לברון מי שהייתה המנהלת של המרכז אז, אמרתי לה אולי אגיש תלונה? היא אמרה לי שי לי אני חושבת שעדיף לך להשתקם כי אני לא מאמינה במערכת המשפט בישראל שלא ישברו לך את הנפש, ולא הם לא שברו לי את הנפש כי אני פה - אבל זה לא אומר שלא נשבר לי הלב. מצאתי ריפוי דרך אומנות וקולנוע, יצירה הייתה כלי ביטוי עבורי לקחת בעלות ולשחזר חוסר אונים.. במהלך השנים פנו אליי נפגעות של אותו תוקף, אבל לקח לי זמן לחזור אליהן, ותוך כדי אכלתי את עצמי למה שאני לא הגשתי תלונה. לא ידעתי שהאנס שלי רוקם תוכנית פסיכופתית כפי שראיתם בתכנית "חשיפה"- (חיים אתגר, א"ח).
עוד אמרה בדיון, "מי שאנס אותי הוא אדם עם כסף, כוח ומעמד. המרמה שביצע כדי לנסות להשתיק אותי היא דוגמה מצוינת לאופן שבו הון, קשרים והשפעה משתיקים נפגעות: כ-80% מעבירות המין נסגרות, שלא לדבר על הרשעות. ברור לכל אישה שנאנסת שאין טעם להגיש תלונה במשטרה, כי היא יודעת שלא יקרה שום דבר והתיק ייסגר. אותו אנס שכר את שירותיו של חוקר פרטי, שהתחזה בפניי לנציג אוניברסיטה שמייצג תורמים לתחום התקיפה המינית והשכול. כולם בירכו אותי ואמרו לי שמצאו תרומה לסרט. חטא היוהרה שלי היה להגיש תלונה, כי הרגשתי שאני לא יכולה לשתוק, וחוויית ההשתקה היא כמו אונס. המערכת שלנו לא יכולה להעניק רישיון לאנוס: אם יש מספיק כסף, אפשר להשיג צו איסור פרסום ולהמשיך במעשים, תוך השתקת נפגעות. בדיוק כפי שהוא מירר את חיי".
שי לי סיפרה עוד: "גיליתי שהאנס איים על נפגעות נוספות, והבנתי שאני לא אשתוק יותר. הרצחת וגם ירשת? לא אתן לאף אחד להשתיק אותי שוב. הגשתי תלונה במשטרה ושמתי לזה סוף, 11 שנים אחרי, על אונס ומרמה. האמנתי במערכת הצדק, הבאתי להם הכול, כולל פרטי הנפגעות הנוספות. המשטרה התייחסה אליי בזלזול, הפרקליטות סגרה את התיק, ובית המשפט הגן על הפוגע באמצעות צו איסור פרסום. כנפגעת, אינך יכולה להגיע לבית הדין את לא צד. חומרי החקירה העלו התרשלות נוראית וחוסר רצון להגיע לחקר האמת. לחלק מהמעורבים נשלח סמס עלוב. אין בר דעת שצפה בתחקיר ולא הזדעזע. אנשים מושתקים כאן בצווי איסור פרסום לנצח. אם מחבל נוח'בה לא הרס לי את היכולת לחיות, אז כן, אני אשאר בחיים, בתקווה לחקר האמת ולצדק".