מה שטוב לנתניהו טוב לנו: העובדות לא יכולות לקלקל סיפור ביביסטי טוב

על פי מקורות בבית הלבן (דיווח בפוליטיקו), יועציו של הנשיא דונלד טראמפ מעדיפים שישראל תתקוף ראשונה את איראן. אם כך יקרה, כך הדיווח, יהיה לנשיא קל לגייס את דעת הקהל האמריקאית ולהצטרף למערכה. זה בום. תרתי משמע. אם למלחמה היה חוש הומור, היינו מודיעים על הסכמתנו, בכפוף לכך שאמריקה תשכיר לנו את שתי נושאות המטוסים וכל מה שסביבן לכמה שבועות (על חשבון הסיוע), ובמקביל נלאים את טייסת ה־F22 שכבר חונה בעובדה. אבל חוש הומור אין כאן, למרבה הצער. מה שיש כאן, זו מבוכה. לאן הולכת ההרפתקה האיראנית?

אם הדיווח בפוליטיקו נכון, מתארגנת סביבנו מציאות הפוכה: צה"ל הוא היחיד שיכול לפרק את חמאס מנשקו. את זה יודעים כולם, כולל חמאס. ולכן צה"ל הורחק מהמשימה הזו והיא מוטלת על צבא רב־אסלאמיסטי במסגרת בינאום הסכסוך בעזה. ואילו באיראן, הפוך. זה לא סוד שהמשימה באיראן גדולה על ישראל. רק מעצמה בסדר הגודל של ארה"ב יכולה להוריד את איראן על הברכיים, להטיל עליה מצור ימי, אווירי, כלכלי, צבאי וגלובלי מוחלט, לפרק אותה לגורמים ולנהל נגדה מערכה עצימה ממושכת. אז זהו, דווקא את המשימה הזו הם מאצילים לנו. יפה מצידם.

אני מניח שבנימין נתניהו ביקש מטראמפ הצרחה, כלומר החלפת משימות. אני מניח שנדחה. אני מניח שבמקום ההצרחה שלא הייתה, לא תישמע צרחה. כך או אחרת, זה המאני טיים וטראמפ יצטרך להחליט, סוף־סוף, לאן הוא לוקח את זה.

בפעם הקודמת, הצלחנו לשכנע אותם שאין סיכון ממשי בטיסה מעל איראן, אחרי שחיל האוויר והמודיעין שלנו סללו לשם אוטוסטרדה נקייה ממכ"מים וטילים.

חיל האוויר אפילו ערך עבורם פיילוט מיוחד, שבעקבותיו שונה מסלול טיסתם של מפציצי ה־B2, שהגיעו ממערב, במקום להקיף ממזרח, הטילו את הפצצות ונעלמו. הפעם, כך עושה רושם, זה קצת יותר מסוכן. לא עוד להטיל כמה פצצות, זבנג וגמרנו. הטור הזה נכתב בטרם נודע גורלו של המו"מ בז'נווה. הדיווחים, כהרגלם, סותרים. חלק מהם יתגלו בדיעבד כדיווחים סותרים. האם מדובר בהטעיה מכוונת? בהרדמת היריב, או להפך, בניסיון להפחידו. לטראמפ הפתרונים.

הפלת המשטר האיראני, כבר כתבתי את זה, היא גיים צ'יינג'ר בקנה מידה היסטורי, תנ"כי, גלובלי. שום סופרלטיב לא מוגזם כאן. אם זה אכן יקרה, הדבר היחיד שימשיך לאיים עלינו, ביתר שאת ויותר מאי פעם, הוא האיום הפנימי.

ואם באיום הפנימי עסקינן, תשמעו סיפור: הבוקר, בבית הקברות הצבאי בקריית שאול, תתקיים האזכרה השנתית המסורתית של עבדל מאג'יד חאדר מזאריב. ראש השב"כ ומפקד חיל הים לשעבר, עמי אילון, יישא דברים לזכרו. בטרם יופיעו שם מרדכי דוד וחבר בריוניו, זה הזמן לספר ששמו הנוסף של המנוח, שנפטר לפני 35 שנה, הוא עמוס ירקוני. סגן אלוף עמוס ירקוני, גיבור ישראל, מפקדה המיתולוגי של סיירת שקד, מי שהוביל את הלחימה בפדאיון, נלחם בכל מלחמות ישראל ואף איבד את ידו באחד הקרבות, אבל המשיך להילחם. אחר כך התקינו לו פרוטזה והוא המשיך בשירות, כשהוא משעין את הנשק על היד המלאכותית. בוגרי הסיירת, שועלי שלשום ולוחמים ותיקים, הם אלה שמארגנים את האזכרה הזו מדי שנה. עלילותיו של חאדר־ירקוני נישאות בפיהם גם היום, ובצדק.

יהודה מלמד, ממארגני האזכרה, בן 83, היה לוחם תחת פיקודו של ירקוני, אחר כך הפך לרופא, היה הרופא של שייטת 13 ומפקד המכון לרפואה ימית של חיל הים. שאלתי אותו אתמול מה מחזיק אותו ואת חבריו ליד קברו של מפקדם, 35 שנים אחרי מותו. "אנחנו פוקדים את קברו כבר 33 שנים ברצף", אמר, "קברו של מפקד בדואי מוסלמי נערץ שקבור בבית קברות צבאי יהודי, קברו של מי שלימד אותנו בראש ובראשונה להיות בני אדם, וגם ערכי מוסר בסיסיים בלחימה, גם מול אויב".

בימים האחרונים ניסיתי להבין מה מרדכי דוד ואסופת הגדפנים שסביבו רוצים מלוסי אהריש. במה חטאה, מהו הפשע הגדול שלה. יכול להיות שהיא עבדה במהלך המלחמה עבור קטאר וביצעה מהלכי השפעה ממומנים על הציבור הישראלי בשמה של המדינה תומכת הטרור שחגגה את 7 באוקטובר? כנראה שלא. יכול להיות שהיא זו ששחררה בחשאי 1,027 רוצחי חמאס, כולל יחיא סנוואר, בעסקת שליט ב־2011? נאדה. זה לא היא. יכול להיות שהיא זו שהחליטה שחמאס ממש זקוק ל־30 מיליון דולר במזומן, במזוודות, כל חודש, כדי שיוכל לשלם ישירות למבריחים שמעבירים את כל מה שהטרור זקוק לו דרך מעבר רפיח? לא, בדקתי מולה, יש לה אליבי מוצק.

אומרים שאמרה בשידור "אינשאללה". וואלה. תעשו רגע גוגל, תוכלו לראות את בנימין נתניהו, ראש ממשלה, יושב ומדבר בטלפון עם יאסר ערפאת ממעונו בבלפור, ואפילו אומר לו "אינשאללה". מסכנה לוסי. לא אמרו לה שלא כל מה שמותר לביבי, מותר גם לה. הייתה צריכה לשאול את נפתלי בנט, שאמר פעם "the west bank" בריאיון באנגלית, והפך בן לילה לעוכר ישראל, המן המודרני, צורר היהודים הגדול. שיטוט קצר ברשת יעלה לפחות חמישה מקרים שבהם נתניהו אמר את אותו משפט, באותה אנגלית, אבל כאמור, לנתניהו מותר.

על פי גרסה אחרת, הקצף יצא על זה שלוסי ראיינה מתישהו פעילה שמאלנית כלשהי ממיזם כזה או אחר נגד הכיבוש. בום. זה באמת בלתי נסבל. לא צריך אפילו כתב אישום, אפשר לגרור אותה ישר לגרדום. וברצינות: כל אלה שמסיתים עכשיו נגד ערביי ישראל, ינון מגל בראשם (כמו תמיד), היו הראשונים שהתפלשו בעפר רגליו של מנסור עבאס, כשרומיאו המודרני, הידוע גם בשם ביבי נתניהו, ניגן סרנדות מתחת לחלונו במע'אר.

איך הם שכחו פתאום שכל הערבים מחבלים, איך הם שכחו את "האחים המוסלמים", איך הם החלו לצייץ, לשפרר ולברבר על "הושטת היד" לאחינו הערבים. אפילו את הרב חיים דרוקמן, בערוב ימיו, טרטרו לפגישה עם עבאס. מגל, במהלך שידור רדיו משותף, אפילו זעק שהוא לא רואה סיבה שמנסור לא יכול להיות שר בממשלה ושאין צורך לפחד משיתוף פעולה עם הערבים בישראל.

אבל זה לא הסתייע. אז מתהפכים. כת של עבדים נרצעים שפועלת על פי שריקה. לפעמים לא צריך אפילו שריקה. מספיקה קריצה, או רמז לקריצה, כדי שיסתדרו בשלשות ויהפכו את עורם במהירות העור.

ערביי ישראל נמצאים כאן ולא הולכים לשום מקום. רובם המכריע רוצים לחיות בשקט. הם יודעים את יתרונותיה של המדינה, שבה הם אמורים להיות אזרחים שווי זכויות (אבל הם לא ממש). הם שומרי חוק וסדר. אם בוקר אחד הם יחליטו לא לבוא לעבודה, בתי החולים יתרוקנו (לא רק מאחים, אחיות וסניטרים, גם מרופאים), בתי המרקחת יתרוקנו (אבל לגמרי), מקומות עבודה רבים נוספים יאבדו חלק ניכר מכוח האדם שלהם. המשק יקרוס. אם מרדכי דוד היה בודק, היה מגלה שגם בצה"ל יש לא מעט ערבים. יש כמה מהם שעל עלילותיהם סביב 7 באוקטובר לעולם לא נוכל לספר לאף אחד.

התלבטתי לפני שהחלטתי להקצות לבריון מרדכי דוד מקום בטור הזה. הרי מה שהוא מחפש זו תשומת לב. הוא בטח יצוץ, בגלגול הבא, בפריימריז של ליכוד כזה או אחר, או כמשוריין אצל איתמר בן גביר. מדובר בצייד טראפיק, עבריין מורשע, צעיר שבמקום להתגייס למילואים ולעשות משהו מועיל, מתנפל על אנשים ברחוב כדי "להציב מראה" בפני השמאלנים באשר הם.

זה אפילו לא מצחיק. הליצן הזה מציב מראה מול כולנו. מול מה שנהיה מאיתנו. מנסור עבאס סיפר לדנה ויס שנתניהו, במהלך אחת משיחות הנפש שניהלו בבלפור, סיפר לו על ז'בוטינסקי, שהאמין שלישראל צריך להיות מנהיג יהודי, אבל הוא צריך למנות סגן ערבי. כן כן, עד כדי כך. אם ז'בוטינסקי היה מתעורר פתאום וחוזר לכאן, הוא היה רואה את חבורת הבריונים העלובה הזו עם המראה השחורה, ומקיא את נשמתו.

לוסי אהריש היא ישראלית רבת־זכויות. טיפסה מהתחתית לצמרת. רהוטה, כריזמטית, דוברת אנגלית, ערבית ועברית ברמת שפת אם, וכן, גם פטריוטית של המדינה הזו. בעלה, צחי הלוי, תרם לביטחון המדינה בכל יום מקרי מחייו הרבה יותר ממה שמרדכי דוד וכל האסופה הנשרכת סביבו תרמה כל חייה.
הלוי, בנו של איש מוסד ששירת בחו"ל, התגייס כחייל בודד, שירת בשמשון ובדובדבן כלוחם ומאז משרת במילואים גם בגילו, 50. ב־7 באוקטובר קפץ כמובן לעזה ולחם שם, בלי צו מילואים ובלי שקראו לו, בדיוק כמו שעשו אלפי ישראלים אחרים, בדיוק כמו שעשו אחים לנשק, בדיוק כמו שעשו הקלמנזונים (מטאפורה לאנשי הציונות הדתית שחשו מכל עבר לעזרה).

הלוי קיבל ב־7 באוקטובר מידע שזרם ממשפחות, כדי להכווין את הכוחות הלוחמים ולנסות להציל כמה שיותר נפשות. בין היתר, שמע מלוסי אהריש על משפחתה של מתן גנדלמן, שהייתה נצורה בממ"ד ביישוב מוקף מחבלים. הלוי הפנה לשם מיד כוח שהיה קרוב, והציל אותם. כשהחלה ההתפרעות המופרעת מתחת לביתם של אהריש והלוי, העלתה מתן גנדלמן סרטון לרשת שבו סיפרה על האירוע. איך, מתוך הממ"ד הנצור שלה בכפר עזה, הגיעה איכשהו ללוסי אהריש, בזעקה לעזרה. גנדלמן לא ביקשה עזרה לעצמה, אלא ל־12 בני משפחה, 8 ילדים ו־4 מבוגרים (וגם כלבה זקנה), שהיו נצורים במקום אחר. הזעקה הזו הגיעה, כאמור, ללוסי, שדיווחה לצחי שהיה בשטח, והכווין כוחות שחילצו את 12 בני המשפחה (והכלבה!) והחזירו אותם לחיים. "היא ישראלית יותר ממני", אמרה גנדלמן על לוסי, בסיום הסרטון, "תודה שהצלתם את המשפחה שלי".

מרדכי דוד הוא "פעיל ימין" בערך כמו שאריה דרעי הוא נציג הפריפריה המזרחית. אם יש נישה של גזענות טהורה בארץ הזו, הרי שזה החינוך החרדי שממשיך להדיר מתוכו תלמידות ממוצא ספרדי.

הפרסומים בעניין חייבים להמשיך להדיר שינה מעיני כל ישראלי הגון. התירוצים עלובים אפילו יותר מהעניין עצמו. "התאמה תרבותית", הם קוראים לזה, אף שבמקרים רבים הנערות הספרדיות מוכשרות לא פחות, ובמקרים רבים הרבה יותר, מהתלמידות הלא ספרדיות. הן ממשיכות לקבל יחס של ראשי בקר ולהידחות, או להידחס בקרוונים צדדיים של אותם מוסדות לימוד "מפוארים".

השבוע הגישה ח"כ נעמה לזימי הצעת חוק שתשלול תקציבים ממוסדות חינוך שיפלו תלמידים או תלמידות בשל מוצאם העדתי. נחשו מי הפיל את הצעת החוק הזו? כן, הקואליציה. ומי בתוך הקואליציה? כן, אריה דרעי. כלומר ש"ס. המפלגה שקמה כדי "להחזיר עטרה ליושנה", מחזירה אותנו לימי האפליה הקשים ביותר. העיקר שיום לפני הצבעת החרפה הזו פרצה אחת הצווחניות הגדולות בכנסת (וזה לא תואר קל להשגה), ח"כ גלית דיסטל אטבריאן, בצרחות אימים בישיבה של אחת הוועדות. כה אמרה האורקל האורקולי הנ"ל: "אם יהודי מזרחי לא היה צריך לעלות למדינה הזו, ואת זה אמר אהוד ברק, אז כן, ישראל היא מדינה גזענית מאוד! מאוד!!".

את הצעקות כיוונה דיסטל לח"כ קרין אלהרר (יש עתיד), שענתה לה: "לא הבנתי אל מי את באה בטענות, אליי? שההורים שלי עלו ממרוקו?", ודיסטל לא התבלבלה: "ההורים שלך עלו ממרוקו? אז תעזרי למרוקאים!!".

ובכן, אפשר היה "לעזור למרוקאים" השבוע. אפשר היה להעביר את הצעת החוק של לזימי ולשים קץ לחרפה הבלתי נתפסת הזו, שבמסגרתה עשרות ואולי מאות נערות וילדות ממוצא ספרדי נשארות בבית, מושפלות, כי פרנסי החינוך האשכנזי לא מוכנים לטמא את בית מדרשם. ובכן, יום אחד אחרי מופע הצרחות שתואר כאן, התקיימה ההצבעה. איך דיסטל הצביעה? היא לא טרחה להגיע.

ביקורו של ראש ממשלת הודו נרנדרה מודי בישראל הוא אירוע מאז'ורי. לא רק בזכות הצבעת האמון של המעצמה ההודית בישראל, בתקופת מתיחות חסרת תקדים ואולי ערב פרוץ מלחמה גדולה. גם בזכות ההסכמים, שיתופי הפעולה והעסקאות בין שתי המדינות. למרבה הצער, גם הפעם הצליח העסקן המכהן כיו"ר הכנסת להעכיר את האווירה. כהרגלו, לא הזמין את נשיא בית המשפט העליון יצחק עמית לאירוע. פעם, עניין כזה היה מעורר רעידת אדמה. היום זה כבר מתקבל בטבעיות. אז נכון, ראש הממשלה נתניהו אמר שהוא "מכיר ביצחק עמית כנשיא העליון, זו עובדה", אבל גם זה לא מרשים אף אחד.

הבריונים מתקוטטים על מקום טוב בפריימריז, והם יחרימו את מי שבא להם כדי לקושש עוד כמה קולות.
האופוזיציה, בצעד נכון ומתבקש, החליטה להחרים את נאומיהם של אוחנה ונתניהו באירוע לכבוד מודי. כדי לא לבייש את האורח, הוחלט להיכנס לאולם במהלך נאומו. יאיר לפיד אף נשא נאום קצרצר שבו הודה למודי מקרב לב והסביר לו שאירוע המחאה אינו קשור אליו, אלא למצב הפנימי בישראל.

ומה עשה אוחנה? כדי שלא יהיו מושבים ריקים בזמן נאומו שלו, ונאום פטרונו נתניהו, הזמין חבורה גדולה של ח"כים לשעבר שימלאו את הכיסאות הריקים, כאותם ניצבים בהוליווד במהלך טקס האוסקר שחשים להתיישב בכיסאותיהם של הזוכים כשאלה עולים לבמה.

כמה עולב. איזו שפלות מדרגה. אפילו על זכותה של אופוזיציה למחות מחאה דמוקרטית בבית המחוקקים, כבר אפשר להתווכח. זה מזכיר לי שפעם היה מפכ"ל משטרה שלנוכח המחסור בניידות ושוטרים הציב בכבישים אדומים ניידות ושוטרים מקרטון. הלוואי שהכנסת הנוכחית הייתה עשויה מקרטון. היא חלולה.

נתניהו סחט מביקור מודי את המקסימום האפשרי, כמובן. זו זכותו. פוליטיקה. אבל בשולי הדברים, אסור לשכוח את העובדות: נרנדרה מודי לא בא לישראל בזכות נתניהו, ולא כדי לפגוש את פנינה רוזנבלום במליאה, ואפילו לא כדי להשתתף בסמינר "הדיבייט המתורבת" ע"ש מהטמה גנדי, שמעבירה טלי גוטליב. הוא בא לישראל כי לישראל יש מה למכור לו. והרבה. הוא בא לישראל כי יש לנו חץ, ויש לנו כיפת ברזל, ויש לנו קלע דוד, ויש לנו רוגלות משוכללות ואמצעים מודיעיניים שפותחו כאן ואין באף מקום בעולם, ויש לנו טכנולוגיה עילית, ויש לנו הייטק מטורף וסייבר משוגע, ועכשיו אנחנו מנסים להדביק את הפיגור בנושא ה־AI (בינה מלאכותית).

הוא בא לכאן כי המדע הישראלי פורץ דרך והאקדמיה הישראלית ממשיכה להיות מצוינת, ובית החולים שיבא עלה השבוע במדד העולמי למקום השביעי, בזכות הרופאים והמעבדות והמחקר שיש בו (ובכללם לא מעט רופאים ורופאות ערבים). בגלל כל אלה הגיע לכאן נרנדרה מודי ומגיעים גם אחרים.

עכשיו, אם תבדקו בין 99 אלף הישראלים שעזבו את המדינה השנה (על פי הדיווחים), כמה מהם שייכים לאותה "אליטה" שמחזיקה אותנו, עדיין, בראש המגדלור האזורי והעולמי בתחומי המצוינות הללו, תמצאו, למרבה הצער, אחוז ניכר. כי ביד אחת מיטיב נתניהו לנאום על אותה מצוינות, לגזור את קופוניה ולשווק אותה ברחבי העולם (אין מה לעשות, הוא איש שיווק יוצא דופן), וביד השנייה הוא ממשיך לרסק אותה, למעוך אותה, להשפיל אותה ולעשות הכל כדי שתתייבש, תקרוס ותתפוגג.

בתקופת המחאה נגד ההפיכה המשטרית, המו הרחובות בהייטקיסטים, סייבריסטים, מדענים, מרצים, רופאים וכו', שבאו להילחם על הדמוקרטיה. הם הצטרפו לרבים מאוד וטובים לא פחות מכל גווני האוכלוסייה והפסיפס הישראלי המרהיב, שהפגינו כל שבת, לפעמים גם באמצע השבוע, בעשרות ולפעמים מאות אתרים במקביל ברחבי הארץ. היום מנסים להפוך את הציבור המדהים הזה לעוכרי ישראל. לאלה שהביאו את האסון. כמובן שמדובר בפייק מוחלט שאין אפילו טעם להתייחס אליו.

אני טורח לגעת בנקודה הזו מסיבה פשוטה: אם הם ימשיכו להתעקש, אם הם ימשיכו לקשקש, אם הם ימשיכו בהתקפה המטורללת שלהם על המוסדות הדמוקרטיים האחרונים שנותרו כאן, על בית המשפט העליון, על היועמ"שית, על התקשורת - בסוף הם עוד עלולים להצליח. הם עלולים להבריח מכאן את כל אלה שלא מוכנים לוותר על הדמוקרטיה. כי יהודי אתה יכול להיות בכל מקום בעולם. דמוקרט, אתה יכול להיות רק בדמוקרטיה. ואני כותב את זה, כפי שיודעים קוראיי, כמי שלא יעזוב את המקום הזה בשום מצב, בשום מחיר ובשום דרך. הנס שקרוי מדינת ישראל נדיר ויקר מכדי שנוותר עליו, בגלל מרדכי דוד ודומיו. וזה המקום היחיד שהוא שלנו.

ראש השב"כ דוד זיני הרים סוף־סוף כפפה נפיצה ולאחר עיכוב ממושך, מיותר ומעורר תהיות, התבטא השבוע בעניין תיאוריות הקונספירציה והבגידה ששוטפות את הרשת ואת מוחם של רבים בציבור מאז 7 באוקטובר, בליבוי ערוצי הרעל הביביסטיים.

בכנס סגור של השב"כ אמר השבוע זיני את הדברים האלה: "אני מקבל את התחקיר השירותי לטבח 'שמחת תורה'. כפי שציינה מנהלת התחקיר ישנם עוד נושאים לתחקר, אך אין עוררין על מסקנות צוות התחקיר ויש בהם חומר רב לעבודה ולתיקון". ביחס לטענות הקונספירטיביות על שיתוף פעולה עם האויב, אמר ראש השירות כי "ברור וידוע שלא הייתה 'בגידה' או 'שיתוף פעולה' מצד השב"כ או מי מאנשי מערכת הביטחון. לצערנו כשלנו כישלון מקצועי חמור ועלינו לעמול יום־יום שעה־שעה על מנת לתקן ולהטמיע את כלל הלקחים ולהשלים את שנותר לתחקר".

יפה. עכשיו מה שנותר זה להמשיך להתמודד עם מכונת הרעל והטינופים הביביסטית, המגולמת בעיקר בערוץ 14 ומובלת בידי ינון מגל. הם ממשיכים לטנף את הצבא, מלאכה שהחלו בה אחרי שהתאוששו מהלם 7 באוקטובר, עד עצם הרגעים האלה. יצא לי לשמוע בימים האחרונים את מגל ממשיך במסע ההכפשות הזה, הנה תמצית הדברים: "הצבא לא היה בפוקוס, לא הבין מול מה הוא עומד, זה קרה בגלל שהפרוגרס חדר לצה"ל, הפרוגרס השתלט על צה"ל. כבר שילמנו מחירים יקרים בגלל השטויות שהתעסקו בהם בצבא. הצבא לא היה במקום הנכון, התעסק באקלים, בלהט"בים, בשילוב נשים, הוא עדיין ממשיך להתעסק באירוע הזה". אחר כך הוא עבר להכפיש את האלוף אורי גורדין, שעמד בראש פיקוד הצפון במלחמה, וסיפר שעמותת ימין כלשהי מפרסמת ש"אלוף פיקוד צפון אמר למג"דים שאין ביכולתו של צה"ל לנצח את חיזבאללה במלחמה.

נתחיל דווקא בגורדין. הנ"ל היה מפקד סיירת מטכ"ל, מח"ט הנח"ל, מח"ט 55 (צנחני מילואים), אחד הקצינים המוערכים, החותרים למגע והקרביים ביותר בצה"ל. בניגוד לעמיתיו בחזית הדרומית, הרקורד של גורדין נקי. הוא פיקד וחלש על הניצחונות המרהיבים ביותר של צה"ל במלחמה. ועדיין, ינון מגל לא מהסס, ככה על הדרך, להוריד לו כאפה רעילה ולהפוך אותו לתבוסתן. וכל זה, בהתבסס על עדות של מג"ד אחד, שנכח בשיחה שערך לכאורה גורדין במהלך המלחמה עם מג"דים בפיקוד הצפון.

לכאורה זה עניין פעוט. במציאות, זה לא. כי משפט כזה שמטנף אלוף בצבא עושה לו כנפיים, משייט בקבוצות הוואטסאפ הביביסטיות, בעמודי הפייסבוק, באתרי הפוש השונים, עד שהופך למציאות, מהסוג שראש השב"כ זיני נאלץ להכחיש השבוע. מה גם שלעדותו של אותו מג"ד אין הצלבה. אין תימוכין. אין הקלטה. אין עוד מג"ד, או נגד, או פקד, שהיה באותה שיחה ומאשר את הדברים. בעולם נורמלי, זו ידיעה שאינה ראויה לשידור. בעולם הביביסטי, זו עוד הכפשה שמסייעת לגמד את הישגי הצבא כדי להאדיר את הישגי אתם־יודעים־מי.

דובר צה"ל הכחיש את הפרסום הזה בתקיפות. חגי סגל, לא איש שמאל, צייץ ואישר ששמע מגורדין, בזמן אמת, לפני שתקפנו את חיזבאללה, דברים הפוכים לגמרי. גם אני, שדיברתי עם גורדין במהלך התקופה, שמעתי קצין תקיף, חותר למגע, שדרש ודיבר על התקפה והיה משוכנע שישראל יכולה להכריע את חיזבאללה. כך כתבים ופרשנים צבאיים נוספים. אגב, בסוף הוא באמת הכריע את חיזבאללה, אבל גם העובדות לא יכולות לקלקל סיפור ביביסטי טוב.

ועוד משהו על גורדין: כשקמנו בוקר אחד עם שלושה אוהלים של חיזבאללה עמוסים במחבלים חמושים בצד שלנו בחזית הצפון, הוא המליץ על תקיפה מיידית. המלצתו אומצה על ידי הרמטכ"ל, אבל נדחתה על ידי אתם־יודעים־מי. אותו דבר קרה אחרי הפיגוע של חיזבאללה בצומת מגידו ואחרי מטח רקטות שירה הארגון. כי בסוף, מי שפחד ממגע, מי שברח, מי שהכיל את חיזבאללה והניח לו לבנות את האיום, היה אותו אחד, אתם־יודעים־מי, שעשה את אותו הדבר גם מול חמאס. ובסוף, חבר העבדים הנרצעים הזה מכפיש את גורדין, כדי להגן על אתם־יודעים־בדיוק־מי.

עכשיו לגבי הצבא, ש"לא היה בפוקוס" בגלל ה"פרוגרס". אין טעם להכביר מילים. העיקרון מוכר, ידוע ופשוט: כל הכישלונות שייכים לצה"ל. כל הניצחונות שייכים לביבי. עד 7 באוקטובר, כולל, זה רק צה"ל שנרדם בשמירה, שלא הגיע, שלא נלחם, שהזניח את המשמרת. מ־8 באוקטובר והלאה, זה רק נתניהו. הוא, ינון מגל, יעקב ברדוגו וטלי גוטליב, טסו לאיראן, חיסלו את נסראללה, כבשו את הרצועה, הרגו את מוחמד דף, סנוואר וכל האחרים, המיתו את מדעני הגרעין במיטותיהם וגיהצו את שמי טהרן משל היו חוף תל אביב ביום העצמאות.

לסיום, ננסה לעשות סדר: צה"ל, אמ"ן והשב"כ אחראים ישירות לכשל המודיעיני והמבצעי ב־7 באוקטובר. אין על זה ויכוח. ראשי הצבא והשב"כ קיבלו את האחריות הזו ופינו את מקומם. הם יישאו אותה על גבם כל חייהם. הם מביטים לה בעיניים. הרצי הלוי, רונן בר, ירון פינקלמן, יוסי שריאל. אני מכיר אותם, אני עוקב אחריהם, נשמתם לעולם לא תהיה כתמול שלשום, כתפיהם שחוחות מהנטל הזה. הם בני אדם.

לעומתם, זה שהנחיל את המדיניות, זה שנתן את הדירקטיבה, זה שבתום כל דיון ביטחוני הורה, בבריטון העמוק שלו, להימנע בכל מחיר מעימות ישיר עם עזה, להכיל את חמאס, להשתמש ב"מקלות וגזרים", להפעיל את הכסף הקטארי, זה שלא נתן את ההוראה להיכנס ולהפיל את שלטון חמאס כפי שהבטיח, זה שבכל סבב לחימה הקפיד לברוח באותה דרך משפילה מכל עימות משמעותי, אז האיש הזה, מבחינתו, לא אחראי לכלום. להפך. הוא הקורבן. הוא עוד רגע יגיש תביעת נזיקין נגד כולנו על הפגיעה בשמו הטוב, כפי שמשתקפת אחרי 7 באוקטובר.

ולגבי הפוקוס. הצבא היה בפוקוס מדהים בחזית לבנון ובחזית איראן. ההישגים שהושגו שם חסרי תקדים בהיסטוריה הצבאית העולמית. הם יילמדו עוד עשרות שנים בכל האקדמיות הצבאיות. בחזית הדרומית, לצבא הייתה דירקטיבה פשוטה: להימנע מחיכוך, להיזהר ממיסקלקולציה, להכיל את חמאס, את הנכס הגדול, לא להתדרדר לעימות. זה לא פוטר את ראשי הצבא מאחריות, אבל זו המציאות.

יחידת 8200 הביאה את התוכנית עצמה, מבול אל־אקצא ("חומות יריחו"), בכל פעם שעודכנה על ידי חמאס. אבל רוח המפקד, היהירות והזחיחות, העובדה שחסמנו את המנהרות ההתקפיות, הקמנו את המכשול וזרקנו את המפתחות לים, הרדימה אותנו. שילמנו מחיר כבד.

היכולת להרוג את מדעני הגרעין במיטותיהם במכת הפתיחה בטהרן, לפרק את ההגנה האווירית האיראנית כמו לגו, להרוג את ראשי משמרות המהפכה במכת הפתיחה, להרוג את כל צמרת כוח רדואן, לחסל את נסראללה, להשמיד את רוב מאגר הרקטות של חיזבאללה כשאנחנו יודעים את הכתובת המדויקת, כולל מיקוד, של כל טיל, היכולת של חיל האוויר להפוך את איראן לשטח אימונים מעל חצרים, לפגוע במשגרים בדיוק אופטי, לנקות את רדואן מאזור הגבול כמעט בלי מאמץ, וכן, גם להנחית על עזה מכה שלא תישכח ב־50 השנים הקרובות, כל אלה לא קרו "בגלל הפרוגרס", אלא בזכותו.

מבחינתי, המילה פרוגרס היא תרגום מילולי פשוט: קדמה. מצוינות. טכנולוגיה. יצירתיות. מחשבה חופשית. כל הדברים שאפשריים רק בדמוקרטיה ליברלית. עובדה, חפשו אותם באיראן, חפשו אותם ברוסיה, לא תמצאו. כל הדברים שהביאו את כל ההישגים המופלאים שנתניהו לוקח עליהם עכשיו קרדיט, בעודו מפרק ביד השנייה את היכולת לשחזר אותם בעתיד. יצחק שמיר, מפקד הלח"י וראש הממשלה לשעבר, הגדיר את זה הכי קצר, הכי מדויק: "מלאך חבלה".