בכל בוקר, עוד לפני הצלצול הראשון בבית הספר, אלפי תלמידים בחברה הערבית יוצאים מהבית עם תיק על הגב, ועם פחד בלבם. הדיווחים על ירי, חיסולים, פיצוצים ורציחות, הם לא עוד כותרות באתרי החדשות, אלא מציאות חייהם שהיא כמעט בלתי אפשרית. היא חודרת לבתי הספר, לשיחות עם חברים, מגבילה את שעות הפנאי והבילויים ומייצרת סוג של 'סגר' חוקי - נשארים בחדר, ולא מתרחקים מהבית יתר על המידה, כי בחוץ פשוט מסוכן.
כל זה קורה כאשר על פי יוזמות אברהם (נכון לעתה) 59 ערבים קיפחו את חייהם מתחילת שנת 2026 בנסיבות הקשורות לפשיעה ואלימות מתוכם: 54 נורו למוות, 27 בגילאי 30 ומטה בין הקורבנות 3 נשים ו-2 נורו בידי שוטרים. בתקופה המקבילה אשתקד היו 45 קורבנות - מדובר בעלייה של כ-30% לעומת שנה שעברה.
יש לציין כי לכתבה זו התראיינו עשרות הורים ותלמידים, אך רובם החליטו מפאת נסיבות אישיות לא לציין את שמם ולתאר אווירה כללית של פחד ברחובות, תחושות קשות של לקום כל בוקר ולא לדעת אם יחזרו הביתה. קיימות גם לא מעט עדויות אודות לילות ללא שינה בשל ריבוי מקרי הירי בחברה הערבית בעיקר בלילות, לא רק באור יום, חלקן ממש מתחת לבית.
העדויות של תלמידים, הורים ואנשי טיפול מציירות תמונה מורכבת של דור שחי תחת איום מתמשך, דור שמנסה ללמוד, לחלום ולהתבגר, בזמן שהאלימות סביבו הופכת לרעש רקע קבוע וחלקו, גם לצער כולנו, התרגל למצב.
חליל סבאח, תלמיד כיתה י"ב משפרעם, אמר לוואלה: "יורים פה כל שנייה והורגים מישהו כל יום. יש פחד ללכת לבית ספר, פחד לצאת מהבית - כולנו מרגישים את זה". לדבריו, האלימות אינה נשארת ברחובות. היא מחלחלת גם לתוך בתי הספר, לעיתים דרך סכסוכים בין משפחות פשע או מתחים שמלווים תלמידים מהבית. "יש ילדים שהמשפחות שלהם מעורבות בפשיעה, אז חלק מהמורים גם פוחדים להתערב ונותנים להם לפתור את הסכסוכים בעצמם. בתוך המציאות הזו, התחושה המרכזית היא הישרדות. תלמידים וצוותים פשוט מנסים לעבור את היום".
הפחד משנה גם את חיי הפנאי. משחק כדורגל, מפגש חברים או סתם יציאה למכולת הופכים להחלטה טעונה. "ההורים מפחדים מכדורים תועים. אנחנו בקושי יוצאים", הוא אומר. ברגע של גילוי לב עמוק הוא מספר כי הוא בעצמו כמעט נרצח בגלל טעות בזיהוי. "ראיתי שני רעולי פנים על קטנוע עם אקדח שלוף", הוא משחזר. "הבנתי שתכף יקרה כאן משהו. הלכתי ליד חנות, חיכיתי לחבר שלי בחוץ. הם נלחצו ובסוף לא ירו את הכדור. אמרתי לחבר שלי בוא נלך מפה כי הם רוצים לרצוח מישהו, אחרי שעה אנחנו שומעים על רצח שהיה בדיוק במקום בו היינו. קרא לזה מזל או הבנה של הסביבה. הבעיה היא שזה כבר לא אירוע טראגי בשבילי, אלא שגרה".
לזאן קבהא, תלמידת י"ב מאזור הצפון ונציגת החברה הערבית במועצת התלמידים הארצית, מתארת כמו סבאח, חרדה יומיומית דומה. "כל בוקר שומעים שמישהו נרצח. ואז אתה שואל את עצמך: מחר זה אני? מחר זאת תהיה חברה שלי או חבר שלי?". לדבריה, מהרגע שבו רצחו לאחרונה תלמיד בבית הספר, גם הביטחון שכבר היה לה נעלם. "אם תלמיד נרצח בבית ספר, שום דבר כבר לא בטוח. האירוע הותיר תלמידים רבים בהלם ובחרדה. המענה הרגשי אינו מספק. המורים עושים שיחות וזה חשוב, אבל אנחנו צריכים פסיכולוגים שיבינו אותנו באמת. יש תלמידים שלא מצליחים להביע את עצמם בעברית, ואז הטיפול לא נוגע בהם".
עבור ההורים, המציאות הזו יוצרת דילמה יומיומית בין הרצון לאפשר לילדים חיים נורמטיביים לבין הצורך להגן עליהם. אחד מההורים שהתראיינו לכתבה אמר כי אחרי הרצח בבית הספר, במשך שבוע הוא לא שלח את ילדיו ללימודים. "היה ממש פחד שדבר כזה יכול לקרות שוב וגם עכשיו, אף אחד לא מבטיח לנו דבר. האלימות אינה רק תופעה פלילית אלא גם תוצר של מצוקה חברתית ומשפחתית. יש ילדים שחווים אלימות בבית והכאב פשוט יוצא החוצה לרחוב. איפה העובדים הסוציאליים? הפסיכולוגים? צריך לטפל במשפחה לפני שזה מגיע לרחוב. רק אחרי רצח מגיעים ועושים כנסים. ביום-יום אין ליווי אמיתי".
אורן אוזן, יו"ר הנהגת ההורים הארצית, מבין את המצוקה הקשה בחברה הערבית וקורא גם הוא לפעולה רחבה בנושא: "לא יכול להיות שילדים חוששים ללכת לבד לבית הספר, לרדת לשחק כדורגל במגרש או לבקר חבר, כי הם לא בטוחים שיחזרו הביתה. אי אפשר שילדים במדינת ישראל יחיו תחת פחד מצמית כחלק מהשגרה שלהם. המציאות שבה ילדים בחברה הערבית גדלים לתוך אלימות מתמשכת היא כישלון מערכתי שחייב לקבל מענה מידי".
"אנו קוראים למשרד לביטחון לאומי לפעול בנחישות כדי להשיב ביטחון בסיסי לרחובות ולמרחבים הציבוריים, ולהבטיח הגנה ממשית לילדים ולמשפחות", הדגיש. "משרד החינוך חייב להעמיד בבתי הספר מערך סיוע רגשי רחב, אנשי מקצוע, תוכניות לחיזוק חוסן וכלים להתמודדות עם טראומה מתמשכת. בלי ביטחון פיזי ובלי ביטחון נפשי, אין לילדים סיכוי אמיתי ללמוד, להתפתח ולהרגיש שייכים לחברה הישראלית".
על רקע הביקורת הכללית לגבי המצוקות של התלמידים בישראל, השבוע פרסמנו לראשונה כי משרד החינוך השיק תכנית רחבה להרחבת המענים הפסיכולוגיים והרגשיים במערכת החינוך, בהיקף כולל של כ-25 מיליון שקלים. התכנית תופעל באמצעות השירותים הפסיכולוגיים-חינוכיים (שפ"ח), יועצים חינוכיים ורכזי חינוך חברתי, ותכלול רצף תמיכה לתלמידים, לצוותי חינוך ולהורים בתוך בתי הספר וברשויות המקומיות ותתמקד בין השאר גם בהתמודדות עם אלימות ברשויות בחברה הערבית.
עם זאת, ברור לכל הנוגעים בדבר כי על מנת להוריד את האלימות בחברה הערבית, צריך תכלול רחב יותר של כלל הממשלה ולא רק צעדים של ''פלסטר'', ובעיקר טיפול בסימפטומים כמו בתכנית החדשה.
ד"ר גלעד בודנהיימר, ראש האגף לבריאות הנפש במשרד הבריאות, התייחס לנושא המורכב והאלימות הגואה בחברה הערבית בכנס עיקר קולקטיב שנערך בשבוע שעבר, ואמר כי "הציבור הערבי בישראל חווה אלימות מאוד קשה ברחובות, לא כולנו מבינים עד כמה זה מורכב לחיות ביישוב ערבי בישראל", סיפר. "אי אפשר לשלוח ילדים למכולת, השם שלך יכול להופיע ברשימת חיסול. אתה צריך לחשוש לחייך בכל רגע, אתה לא יודע על יד מי אתה הולך ברחוב ומשהו או מישהו יכול להירצח על ידך, אנחנו נמצאים באתגר מאוד מורכב בנושא זה ומעניקים סיוע לאוכלוסיות אלו".
בחדרי הטיפול, המציאות הקשה של התלמידים מקבלת פנים ושמות. נרימאן דביני, עו"ס ומנהלת המכון הטיפולי לחברה הערבית במרכז אלה בכפר כנא, מכניסה אותנו פנימה לתוך נבכי הנפש של התלמיד והמשפחה הערבית ביישובים הערביים בישראל. היא מתארת טראומה שאינה מסתיימת באירוע עצמו. "המשפחות ממשיכות לחיות תחת איום כבד. זוהי טראומה מתמשכת, לפעמים מתרחשים גם מעשי אובדנות של חלק מהאנשים במשפחה", היא מציינת. ההשלכות האלימות על ילדים ניכרות. היא מתארת מטופלים עם סיוטים קשים, קשיי ריכוז, חרדה, תלות מוגברת בהורים וקושי רב להירדם. "הגוף שלהם כל הזמן בסטרס, מוכן לסכנה. אפילו רעש קטן יכול להפעיל תגובת פחד, יש ילדים שלא נרדמים בלי להיות ליד ההורים", היא מסבירה.
במקרים רבים נוצרת גם טראומה בין-דורית, כאשר הפחד של ההורים מועבר לילדים. אחד הסימנים המדאיגים ביותר הוא אובדן תחושת המוגנות הבסיסית וגם שהבית כבר לא מקום בטוח. היא מתארת מקרים שבהם צוותי המרכז נכנסו שוב ושוב לאותה משפחה בעקבות רציחות נוספות, מציאות שמעמידה גם את אנשי המקצוע בפני אתגר טיפולי מורכב: טיפול בפוסט-טראומה שמתרחש במקביל לאיום מתמשך.
אחד המקרים הקשים, לדבריה, הוא של ילדים שאיבדו את הוריהם ברציחות שונות, מקרה שממחיש את עומק הפגיעה הבין-דורית ואת החשש מהשלכות ארוכות טווח על בריאותם הנפשית. "ההורים נמצאים בדילמה מתמדת האם לתת לילד לחיות חיים נורמטיביים או להגן עליו", אומרת דביני. "יש משפחות שמפחדות להוציא את הילדים מהבית מחשש שיהיו במקום הלא נכון בזמן הלא נכון. אירועי ירי ליד בתי ספר או בתוך שכונות מגורים יוצרים תחושת סכנה כללית, גם עבור מי שאינם יעד ישיר לאלימות".
למרות הסטיגמה שהייתה בעבר סביב טיפול נפשי בחברה הערבית, דביני מציינת שינוי משמעותי, אך החוסר עדיין מורגש. "יש עלייה במודעות ובפנייה לטיפול, גם בקרב גברים וצעירים. העובדה שהתוכנית מסובסדת על ידי משרד הרווחה מאפשרת למשפחות לקבל סיוע בעלות סמלית". היא מוסיפה כי תקופת המלחמה והאירועים הביטחוניים חיזקו עוד יותר את ההכרה בצורך בתמיכה נפשית.
למרות התמונה הקשה, דביני מבקשת להעביר מסר ברור: "האלימות אינה תכונה של החברה הערבית ואינה גורל. היא מתמקדת בעיקר בארגוני פשיעה, אבל ההשלכות שלה מגיעות לכולם. המעגלים הופכים קרובים יותר וכל אחד מרגיש בסיכון".
לדבריה, טיפול מוקדם בילדים ובמשפחות, לצד חיזוק תחושת המוגנות והקהילה, יכולים לצמצם את ההשפעה ארוכת הטווח של הטראומה. "המטרה שלנו היא להחזיר לילדים תחושת ביטחון, לתת להם כלים להתמודדות ולמנוע שהטראומה תעבור לדור הבא", היא מסכמת.
למרות התמונה הקשה, בני הנוער עצמם ממשיכים לחפש תקווה. סבאח חולם ללמוד משפטים ומדעי המדינה ולהשפיע מבפנים, אולי דרך הפוליטיקה. לזאן ממשיכה בפעילות ציבורית וביוזמות לחיזוק השיח בין בני נוער יהודים וערבים. "אנחנו לא מוותרים, אנחנו רוצים חיים בטוחים". אך עד שהתקווה תתממש, רבים מהם מגיעים לכיתה עם מטען כבד של פחד, דריכות ובעיקר חוסר ודאות מהמחר.
ממשרד החינוך נמסר: "מערכת החינוך פועלת לחיזוק אקלים בטוח וחוסן רגשי בבתי הספר באמצעות עבודה חינוכית-רגשית והכשרת צוותי חינוך, בליווי מקצועי של השירות הפסיכולוגי-ייעוצי (שפ"י), תוך התאמה תרבותית לחברה הערבית והבדואית. במסגרת זו הורחבו תוכניות ומענים קיימים במסגרות החינוכיות הפורמליות והבלתי-פורמליות לקידום שיח רגשי-חברתי סביב אירועי אלימות, בדגש על מוגנות ושלומות.
בנוסף, ניתן מענה פדגוגי-לימודי מותאם, לרבות ליווי מקצועי והעברת דגשים חינוכיים לתקופת הרמדאן, כחלק מהתייחסות מותאמת תרבותית לתלמידים ולצוותים החינוכיים.
יודגש כי העבודה החינוכית מתקיימת בשיתוף פעולה עם הורים והרשויות המקומיות, לרבות מנהלי אגפי חינוך, מתוך תפיסה מערכתית המחזקת את הקשר בין בית הספר, המשפחה והקהילה ואת חשיבות רציפות ההשתתפות של תלמידים".