הידיעה שפורסמה בסוף השבוע, ונראית לכאורה טכנית-דיפלומטית, היא למעשה כתב אישום היסטורי נגד ממשלת ישראל: חוסיין א־שייח' הודיע שהרשות הפלסטינית הקימה "משרד קישור" בראשות ראש הממשלה מוחמד מוסטפא, שמוכן "למלא את מלוא תפקידיו ברצועת עזה", כערוץ תיאום מול לשכתו של ניקולאי מלאדנוב - העומד בראש מועצת השלום לעזה, בתיאום עם נציגים אמריקאים.
כלומר: אחרי שנתיים של דם, של שחיקה, של שיסוי מבית, של מריחות אינסופיות ושל "עוד מעט", הגענו בדיוק, אבל בדיוק, לנקודת הסיום שהייתה ברורה לכל מי שסירב לשקר לעצמו - הרשות הפלסטינית בעזה. לא כי מישהו כאן "רצה" בה, ולא כי הציבור "נשבר". פשוט משום שמהרגע הראשון היה ברור לכל בר-דעת - וברור שבממשלת ישראל ישנם מעטים מאוד מהסוג הזה - שהאמריקאים לא מתכננים את העתיד לפי ציוצים של בן גביר, ולא לפי שיקולי הישרדות של נתניהו אלא לפי המציאות. ובמציאות אין אפשרות אחרת.
וזה בדיוק לב העניין: ההימנעות מעיסוק ביום שאחרי לא הייתה טעות ניהולית. היא הייתה מדיניות. מדיניות של בריחה מאחריות, שמטרתה היחידה לשמר קואליציה מטורפת ולכן גם מלחמה בלתי נגמרת, ללא אופק מדיני.
כבר בדצמבר 2023 דווח שנתניהו אמר בשיחות סגורות "לא רק שלא תהיה רשות פלסטינית מחודשת בעזה... גם לא תהיה רשות פלסטינית בעזה בכלל". והנה אפילו כעת, כשמלאדנוב מברך רשמית על הקמת "משרד הקישור" והרשות נכנסת בדלת הראשית, וכששר החוץ גדעון סער נשלח להצטלם לצד ראש ממשלת קטאר, נתניהו עדיין משחרר הצהרות שקריות ומתכחש למציאות הארורה שפשוט מסרבת להתיישר עם הפנטזיות הסהרוריות שלו.
אז מי בעצם עבד על מי? הרי היו אזהרות. היו דרישות. כבר זמן לא רב לאחר כניסתם לממשלה, בני גנץ וגדי איזנקוט דרשו תוכנית ל"יום שאחרי", ובמאי 2024 הם אף הציבו אולטימטום בייאושם. הם דרשו מתווה, מסגרות שלטוניות, ציר בינלאומי, אחריות. במילים אחרות: בדיוק את הדבר שנחת עלינו היום מבחוץ, מאוחר מדי, כשכבר נגרם נזק בלתי הפיך. כמותם גם כל בכירי הצבא, שהסבירו שהם לא מבינים מה בדיוק רוצה נתניהו, ואיך הוא מצפה שתיראה עזה ביום שאחרי.
ובזמן שכל בר-דעת הבין שכדי לעמוד ביעדים ובמטרות שלנו במלחמה הזאת, צריך להפסיק עם הפנטזיות ולהתחיל לנהל מציאות - נתניהו נצמד לקיצוניים. הוא לא הצליח להחליט. או אולי לא רצה להחליט. או פשוט החליט לא להחליט. משום שהחלטה אמיתית - הסדרה, חלופה שלטונית לחמאס, אחריות אזרחית ברצועה - הייתה מפרקת לו את הממשלה. ומה שמפרק ממשלה, אצל נתניהו, הוא פסול. גם אם המחיר הוא חיי אדם. משום שאין דבר חשוב יותר מהממשלה. גם לא החיים שלנו.
ובזמן הזה, שנתניהו סירב להחליט והמציאות עשתה מה שמציאות עושה - מתנהלת - שילמנו מחיר נורא. במקום לשחרר חטופים כשהיה אפשר, 47 מהם נהרגו או נרצחו בשבי. מאות חיילים שילמו בחייהם ואלפים נפצעו בגופם ובנפשם כדי להשיג את השום דבר שהשיגה ממשלת נתניהו.
לא רק הרשות - אלא גם חמאס, קטאר וטורקיה. תענוג
גם אחרי חיסולם של הבכירים ביותר - יחיא סינוואר ומוחמד דף - עדיין לא היה לישראל אומץ לעשות את הדבר המתבקש: לסגור את המלחמה עם אופק מדיני-אזרחי, ולהציב תחליף שלטוני ברור לחמאס.
וכשלא מציבים תחליף, מקבלים את אותו הדבר בגרסה גרועה יותר. על פי הדיווחים מהימים האחרונים, חמאס מהדק אחיזה מחדש: ממנה נאמנים, מפעיל משרדים, גובה מסים, משלם משכורות, ומתכונן לשמר השפעה גם תחת ועדת הטכנוקרטים. כלומר: אנחנו מספרים לעצמנו סיפור על "פירוק יכולות שלטוניות" ו"פירוז" כשבשטח מתברר שלא דובים ולא דגים.
והנה מגיעה אמריקה של טראמפ עם מועצת שלום, עם "שלב מעבר", עם מנגנון בינלאומי, עם כסף שמבטיחים לגייס, עם טקסים והצהרות, וישראל נגררת. ובתוך המנגנון הזה, באופן טבעי כמעט, הרשות הפלסטינית נכנסת - משום שזאת האופציה השפויה היחידה, מלבד חמאס.
אפשר להעמיד פנים שזה הישג, אבל האמת היא שזו הונאה עצמית. תבוסה מדינית בתחפושת של דוברות. מי שמסרב להציג תוכנית, מקבל תוכנית. מי שמסרב להחליט, מקבל החלטה. ומי שמכר לציבור "לא תהיה רשות בעזה", מסיים עם הרשות הפלסטינית - בעזה, רק אחרי שהקריב בדרך מאות חללים, אלפי פצועים, ועשרות חטופים שלא שבו. ומילא הרשות - הפיתרון ההגיוני, הוא מקבל שם גם את חמאס על הרגליים, לצד קטאר וטורקיה. תענוג, חוויה ממש.
זה הרגע לשאול את השאלה הפשוטה, האכזרית, שאין לה תשובה "מורכבת": אם ממילא היינו מגיעים לרשות הפלסטינית בעזה, למה לא עשינו את זה מוקדם יותר, כשזה היה מציל חיים? למה לא עשינו זאת, כשאפשר היה באמת להעיף את חמאס? כשהייתה לגיטימציה?
למרבה הצער, התשובה לשאלה הזאת, "למה?", פשוטה מאוד: יש לנו עסק עם שרלטנים, שקרנים ופחדנים. לא, הם לא טעו. הם ידעו בדיוק מה הולך לקרות, ופשוט בחרו לגרור רגליים ולהתפלל שאיכשהו המציאות המחורבנת תואיל בטובה להתיישר עם התפילות והפנטזיות. מה שהתחיל בהזיות "כלכלת בעזרת השם" של סמוטריץ', מסתיים ב"ביטחון בעזרת השם", או למרבה האימה בעזרת ארדואן. ככה זה כשהופכים את הזמן לכלי נשק פוליטי. הזמן, כדרכו, פועל ולא לטובתנו.
הכותב הוא איש עסקים ויועץ פוליטי, כיהן כמנכ"ל משרד רה"מ בכהונתו השנייה של ראש הממשלה יצחק רבין