הוולסטריט ג'ורנל דיווח היום (חמישי) כי נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ שוקל תקיפה מוגבלת ראשונית כדי לאלץ את איראן להסכם גרעין. לדבירהם, הנשיא בוחן מגוון אפשרויות צבאיות, אך אומר כי הוא עדיין מעדיף מענה דיפלומטי.
לפני כן, בוושינגטון הושקה "מועצת השלום" ובה טראמפ לא הסתפק בהכרזות חגיגיות אלא הוא הפעיל סטופר. "אולי נעשה עסקה. תגלו בתוך כ-10 ימים", אמר על איראן, והבהיר כי אם לא תהיה התקדמות - "דברים רעים יקרו" זה אינו ניסוח טכני של דיפלומטיה שגרתית, אלא מסר אסטרטגי: חלון זמן קצר להכרעה. בהמשך הערב האריך את האולטימטום ואמר כי "10 ימים או 15 - פחות או יותר".
טראמפ קשר למבצע פטיש חצות מיוני האחרון בו מפציצי B-2 "נכנסו לאיראן" ו"חיסלו לחלוטין את הפוטנציאל הגרעיני", מה שלדבריו הסיר "ענן שחור" מעל האזור ואפשר את תנופת ה"שלום" הנוכחית לדבריו. המסר לטהרן ברור, או עסקה או הסלמה. אבל המסר האזורי רחב יותר: איראן היא המפתח לכל הסדר אחר.
למרות ההצהרות החוזרות של ראש הממשלה בנימין נתניהו ושל הנשיא טראמפ כי "הרשות הפלסטינית לא תחזור לשלוט בעזה", המצגת שהוצגה על הבמה בוושינגטון מספרת סיפור מורכב יותר.
הרשות הפלסטינית אמנם אינה מוצגת כבעלת הבית ברצועה, אך היא מופיעה כחלק מהמבנה הרשמי החדש, תחת "Office of High Representative", קרי משרדו של ניקולאי מלאדנוב מנכ"ל מועצת השלום ולצד הוועדה הלאומית לניהול עזה (NCAG), כוח הייצוב הבינלאומי וערוץ התיאום עם ישראל. במילים אחרות, רמאללה איננה במרכז הבמה - אך גם לא מחוץ לאולם. המודל האמריקני משלב את "המוסדות הפלסטיניים" בתוך הארכיטקטורה החדשה, באופן שמאפשר מעורבות ותיאום, גם אם לא חזרה פורמלית לשליטה מלאה.
12 שוטרים ו-20 אלף חיילים: זו עזה של היום שאחרי
במקביל לאולטימטום, קיבלנו עוד הסבר למה שסופר בדאבוס ואף קודם בתכנית 20 הנקודות של טראמפ המועצה הלאומית לניהול עזה תנהל את עזה, ובצדה יוקם כוח שיטור פלסטיני חדש. הסיפור: כבר בשעות הראשונות נרשמו 2,000 מועמדויות, והיעד המוצהר הוא 5,000 שוטרים בתוך 60 יום, שיוכשרו במצרים.
מה שכן אמור לשמח את ישראל הוא תנאי הסף שהוצג התואם את דברי נתניהו: פירוז מלא של כל הנשק מארגוני הטרור ברצועה כתנאי להתחלת השיקום.
לצד השיטור המקומי הוצג גם כוח ייצוב בינלאומי (ISF) שתפקידו לייצב את הסביבה הביטחונית ולאפשר ממשל אזרחי תקין, הכוח ייפרס בחמישה סקטורים, החל מרפיח, ובטווח הארוך אמור לכלול 12 אלף שוטרים ו-20 אלף חיילים. חמש המדינות הראשונות שכבר התחייבו לשלוח כוחות הן אינדונזיה, מרוקו, קזחסטן, קוסובו ואלבניה. מצרים וירדן יאמנו את המשטרה, ואינדונזיה תשמש כסגן מפקד הכוח.
אבל לא פחות מהמבנה הביטחוני - הכסף כבר מונח על השולחן. מדינות האזור התחייבו ליותר מ-7 מיליארד דולר, ארצות הברחת תעביר 10 מיליארד דולר למועצת השלום, האו"ם מגייס 2 מיליארד נוספים, ופיפ"א תתרום 75 מיליון דולר לפרויקטים אזרחיים.
לפי המצגת שהוצגה באירוע, רפיח אמורה להיות משוקמת במלואה בתוך שלוש שנים, עם צמצום משמעותי באבטלה וחיבור אזורי דרך "שער אברהמי" למצרים, על שם הסכמי אברהם, ישראל, ירדן, סעודיה והאמירויות. ובתוך עשר שנים - עזה אמורה להיות ממשל עצמי, משולבת אזורית, עם תעשיות משגשגות ודיור לכולם.
ה"אופק הכלכלי" כבר התנפץ
התוכנית מדברת בשפת נדל"ן, תשתיות וכלכלה לא רק ביטחון. חזון של ריביירה, נמלים, שדות תעופה, עשרות מיליארדי דולרים וערך כלכלי שמחכה להיפתח אם השקט יישמר. וכאן בדיוק הפער מול החשדנות הישראלית.
כי עבור ישראל, "עזה בעוד עשר שנים" איננה רק שאלה של תעשיות ודיור - אלא של נשק, פיקוח וחופש פעולה. האם פירוז מלא אכן יתבצע? מי יפקח? האם כוח בינלאומי בן 20 אלף חיילים יגן על ישראל - או יגביל אותה? ומה יקרה אם מנגנון שיטור חדש, שנבנה כעת, ימצא את עצמו בעתיד בין לחצי רחוב פלסטיניים לבין אינטרסים אזוריים?
החזון האמריקני מדבר על רפיח משוקמת בתוך שלוש שנים ועזה משגשגת בתוך עשור. אבל בירושלים זוכרים היטב שגם תוכניות קודמות דיברו על "אופק כלכלי" - והתנפצו על מציאות ביטחונית קשוחה.
בסופו של דבר, מועצת השלום הושקה בשני צירים מקבילים: ציר אחד - איום ברור כלפי איראן עם טיימר של עשרה ימים. ציר שני - הבטחה לעשור של יציבות ושגשוג בעזה.
השאלה הגדולה עבור ישראל איננה רק האם התוכנית תצליח - אלא מה יקרה אם אחד משני הצירים יקרוס. אם איראן לא תעשה עסקה, ואם "עשרת ימי ההכרעה" יסתיימו בהסלמה אפשר שכל הארכיטקטורה האזורית החדשה, מהמשטרה הפלסטינית ועד המיליארדים להשקעה, עלולה להיסחף חזרה אל המציאות המוכרת של המזרח התיכון: ביטחון קודם, שיקום אחר כך.