הגול העצמי של לפיד עוד יהפוך לשער הניצחון של נתניהו

משנכנס אדר מרבים בשמחה - ואכן, עם כניסת אדר רבה השמחה בקרב נתניהו ואנשיו. מדוע? כי בכל פעם שבה הם מבקיעים גול עצמי, מגיעה הקבוצה השנייה, זאת שעל בגדי המשחק שלה רשום "אופוזיציה" (אם כי ספק אם מבינים שם את משמעות המושג) ומראה שהיא יכולה לקלקל לעצמה אף יותר.

זו הייתה יכולה להיות קדנציה חלומית (מבחינת החומר למערכת בחירות, כמובן) למי שמתיימר להחליף שלטון בישראל. ראשית, מצב הפתיחה לא היה פיגור אלא תיקו: הבחירות הקודמות לא הוכרעו במספרים גדולים (כמעט שוויון בין מצביעי הקואליציה לאופוזיציה) אלא על ארגון נכון יותר של הקולות (מעבר של אחוז חסימה, הסכמי עודפים וכיו"ב). כלומר - לא צריך לשכנע עתה את כל תומכי הקואליציה, גם 10% מהם יספיקו.

המהפכה המשפטית נתנה משנה תוקף למי שחשו גם כך ש"גונבים להם את המדינה". מאות אלפי אזרחים יצאו לרחובות, חמושים בדגלי ישראל. מה שהניע אותם הוא החרדה מפני התרת כל הרסנים שבלמו פוליטיקאים כוחניים, חלקם מושחת, מה שיאפשר להם להשתלט על מערכת המשפט, כך שהעבריין יהיה גם השופט.

אפשר להסכים ואפשר להתנגד בתוקף לתזה הזאת, אבל מה שבטוח שהיא העלתה סומק מחודש בלחיי מחנה שנחשב עייף ושבע, כזה שהיה קשה מאוד להוציא בעבר לרחובות.

ואז הגיע 7 באוקטובר. אסון קולוסאלי שהאחריות עליו גורפת - עיוורון מדיני עם כישלון צבאי נוראי. רק איש אחד במערכת הפוליטית עסק כבר מהדקה הראשונה בהיחלצות מאחריות, למרבה האירוניה זה אותו האיש שטען בלהט (מוצדק אגב) שבישראל יש רק אחראי אחד, שכל השאר הם עושי דברו. ראש הממשלה.

אם כל זה לא מספיק, הגיע ניהול כושל של המערכה ושל המשא ומתן להשבת החטופים: עשרות מהם נרצחו בשבי (משהו שיש להזכיר תמיד למי שטוען שהשיבו את כולם, בלי להבדיל בין השבת חטופים חיים, עולם ומלואו, להשבת חללים - נחמה וסגירת מעגל, אבל גם חור בלב שלעולם לא יתמלא).

כך או כך, גם מי שסבר שאפשר להקריב ערך כפדיון-שבויים לטובת ניצחון צבאי מזהיר, נותר כשאפילו לא חצי תאוותו בידו. לא רק שנאות-ג'באלייה וסביוני-שג'עיה לא קמו (כפי שהבטיחו בימין הקיצוני, אחרי כמובן שיושלם תהליך של הגירה "מרצון"), עם תום הקרבות מתברר שחמאס מתחזק שוב בחסדי סיוע "הומניטרי", שהחליף את מזוודות הכסף שסייעו לטרוף האסלאמי הרצחני שלו לשגשג.

גם במישור האזרחי, תוהו ובוהו כמעט בכל אשר נפנה: יוקר המחיה, מהבטחות הבחירות הבולטות של הממשלה, לא רק שלא ירד אלא צמח והאמיר, כבישי ישראל הפכו למלכודות מוות לנהגים תמימים, הפשיעה משתוללת עוד לפני שנדרשים למספר המדהים של הנרצחים בחברה הערבית, מערכת החינוך (הרעועה מלכתחילה) מתנהלת על סף קריסה מוחלטת, כשהתקציב שהיה יכול להיות מופנה לשכר מורים זורם למוסדות חינוך חרדים.

ואם לא די בכל זה, הגיע החוק שיסדיר השתמטות מגיוס, בניגוד מוחלט לצו השעה ולצרכי הצבא. ראש הממשלה עושה כאן יד אחת עם גורמים אנטי-ציוניים, עד כדי כך שאפילו בני בריתו מהציונות הדתית (הציבור, לא המפלגה ששדדה ממנו את השם המחייב הזה) ואף חלקים ממפלגתו שלו מתקוממים כנגדו.

לשיא הגיעו הדברים שלשום, עם מופע האימים בבני ברק. שתי חיילות נמלטות מבוהלות ובוכיות, באופן שמעלה בזיכרון הלאומי (למרות ההבדל הברור בנסיבות, שלא יובן אחרת) את התצפיתניות השבויות.

מה עשה יו"ר האופוזיציה, במקום להיערך מול עיר-המשתמטים בראש מאות אלפי מפגינים-משרתים? ליטש את נאום התבוסה שיישא למחרת! נאום שאותו הציג כ"מפתח לניצחון בבחירות". פשוט בלתי נתפס.

שום מערכת בחירות בישראל אינה טיול בפארק. בטח לא כשמולך ניצב יריב שהוא לא רק מנוסה, אלא אחד שמוכן לעשות הכל כדי לנצח. הוא עשה זאת כבר בעבר עם הפצת פייק-ניוז (הערבים נוהרים באוטובוסים של השמאל), קל וחומר שהוא עושה זאת כשהפסד עלול לסכן לא רק את משרתו אלא אף את חירותו.

ועדיין, נוכח תנאי פתיחה שכאלה, שכמעט כותבים מאליהם את מצע הבחירות של האופוזיציה, מדובר במשימה שצריך להיות "שמעון פרס על סטרואידים" כדי להיכשל בה.

כל שנדרש הוא לבחור מועמד מוסכם לראשות הממשלה, נניח נפתלי בנט (על כל מגרעותיו הידועות), להתלכד מאחוריו, לחלק את העבודה: יאיר גולן יאגף משמאל ואביגדור ליברמן מימין - ולהביא לפחות 65 מנדטים, שעם תמיכה מחוסר ברירה של המפלגות הערביות, יבטיחו כנסת שפויה לראשונה מזה שנים.

על הרקע הזה, קשה עוד יותר להירגע מהמופע של לפיד אתמול בכנסת. מופת של תבוסתנות שאפילו לא מודעת ל"תבוסתניותה". שלא יהיה לאיש ספק: לפיד דייק בכל מילה. אכן הפיצול המביך במחנה שבו כל מי ששווה 9-10 מנדטים בטוח שעוד תיווצר הקונסטלציה שתדחף אותו למעלה, ללשכת ראש הממשלה, עלול לשחק (וכבר משחק) לידי נתניהו.

יתרה מזאת, לפיד שנשען על מימון מפלגות של 24 מנדטים צודק באומרו שרק ל"יש עתיד" יש את המנגנון הארגוני הנדרש להיערכות לבחירות ולכן "יש עתיד" חזקה היא אינטרס של גוש השינוי: אתה לא יכול להוציא מספיק פעילים שנוכחותם בשטח חיונית עם ציפייה ל-7 מנדטים.

רק שהדברים האלה, נכונים לכשעצמם, צריכים להיאמר לשותפים לגוש בחדרי חדרים ולא לציבור הרחב. למה? כי מול כל הטענות המוצדקות שעומדות למפלגות האופוזיציה בבואן לשכנע את אזרחי ישראל לתת להן אתת קולם, עומדת טענה מרכזית אחת, שאותה אפשר למצות בשתי מילים: "רק ביבי".

כלומר, חלק גדול מתומכי נתניהו עושה זאת לא מפני שהוא נעדר כל יכולת למתוח ביקורת על האיש ופועלו (כפי שנוטים לחשוב בזלזול ותסכול באופוזיציה), אלא מפני שהם חושבים שלמרות מגרעותיו האישיות והציבוריות, אין לו תחליף.

נתניהו יודע זאת היטב (לכן הוא מקפיד לבקר בוושינגטון לעיתים כה תכופות, כדי להראות לכולם מי הוא האיש היחיד לכאורה שיכול להסתודד עם טראמפ) ומנצל זאת, המדהים הוא לא שהוא עושה את זה, אלא שמנהיגי האופוזיציה עושים זאת עבורו.

תראו את גנץ הליצן, אומר נתניהו באמצעות שופרותיו, לפני שנה כולם היו בטוחים שהוא מסוגל להחליף אותי ואילו עתה הם רואים שהאיש לא מסוגל לעבד אפילו מחשבה אחת לכדי משפט קוהרנטי - ואם כך גנץ, מה תאמרו על שותפו עד אתמול, גדי איזנקוט, שעם כל הכבוד לרקע האישי שלו, אינו טוב בהרבה?

ומשם זה ממשיך, כי שניים משלושת הנותרים הם כאלה שלא יצליחו לעולם להתנחל בלבבות, הגם שזה אינו באשמתם. לפיד בעיני (למרות המופע המביך של אתמול) היה ונשאר מועמד אידיאלי להנהגת הגוש.

חוזקו של לפיד הוא דווקא המודעות לחולשותיו, שגורמת לו לבנות סביבו כוורת נכונה של אנשים (להבדיל מנתניהו למשל, שסומך רק על עצמו ומוקף באומרי הן, שכבר הובילו אותנו לאסון).

הבעיה היא שדעתי האישית אינה נחשבת אלא דעת הקהל, ובזו לפיד לעולם ייתפס כ"צפוני" מדי, אשכנזי מדי, עשיר מדי, שמאלני מדי ונציג השבט הלבן.

המאבק שלו בחרדים העניק לו תנופה עם הכניסה לחיים הפוליטיים, אבל גם צבע אותו בצבע אנטי-מסורתי שמקים עליו את המחנה הדתי-לאומי.

ייאמר מיד: בעולם האמיתי רק מעט מזה, אם בכלל, נכון. רק שאחרי כל כך הרבה סבבים מול נתניהו, כמתמודד ראש בראש או כמספר 2 של בני גנץ, בימי כחול-לבן, הוא אמור כבר לדעת את מגבלותיו.

אם לסכם במשפט: גם אם מניחים לצורך הדיון שהתדמית הבעייתית של לפיד היא טרגדיה לאומית עבור עם ישראל, הרי שאת הנעשה אין להשיב, לפחות לא בחודשים הספורים שנותרו עד לבחירות.

הוא הדין גם לגבי אביגדור ליברמן. הוא מסוגל להתחזק - ומבין המועמדים האפשריים הוא בעל הניסיון הפוליטי הרבה ביותר, היה כבר שר ביטחון ושדר אוצר, ואילו צבוע בגוון ימני, הצבע האהוב על הישראלים. רק שליברמן נתפס כ"רוסי" (למרות שאפילו גיאוגרפית זה לא נכון...). תאהבו את זה או תשנאו את זה, לאיש יש מעל לראשו תקרת זכוכית בגוון עדתי.

בשיטת האלימינציה נותרה האופוזיציה עם אחד בשם נפתלי בנט. זה מלהיב בערך כמו שזה נשמע, אבל זה הקלף החזק ביותר באמתחתה. ככל שימהרו להתייצב מאחוריו, כך ייטב. זה לא יהיה קל: בנט יצטרך לטשטש או לנמק את אשר יזכירו יריביו - את ישיבתו בממשלה עם רע"מ (גם מי שסבור שמדובר היה בברכה מבין את הבעייתיות במכירת הטיעון הזה לציבור).

יש עוד בעיות למועמדות של בנט, אבל יש לה יתרון גדול אחד: התלכדות סביב מועמד מוסכם. כי נכון לעכשיו, שמונה חודשים(!) לפני הבחירות, אין למחנה שמכונה "גוש השינוי" מועמד לתפקיד ראש הממשלה... תודו שזה מטורף: סדר יום אמיתי מוכן כדי להעיף ממשלה רעה, שאפילו חלק מתומכיה מכה על חטא בחירתה, אבל אין לו מנהיג.

אומרים שמחנה ליברלי, מטבעו, מגלה פחות נאמנות למנהיג. זה נכון כמובן ועדיין - אופוזיציה שיש לה מאות אלפי מפגינים שמוכנים לחזור לרחובות כדרך שעשו עד ל-7 באוקטובר ושאמורה להיות חמושה בכל הנימוקים הנכונים לחילופי שלטון, מניעה כדור לרוחב בלי חלוץ מטרה (כן, חזרנו לעולם הדימויים מתחום הכדורגל).

לפחות בזה לפיד צדק (אם כי שגה בענק שאמר את הדברים קבל עם ועדה): לא ירחק היום שבו נתניהו, שהקבוצה המביכה שלו לא מסוגלת לעבור את החצי, יחטוף את הכדור וירוץ לבדו רק כדי לגלגל שוב פנימה מול אופוזיציה שעמידה מיואשת עם הידיים על המותניים הפכה לסימן ההיכר הכי מבוהק שלה.

את הכישלון בהפלת הממשלה בכנסת תלו לפיד וחבריו בכך שבפרלמנט יש לממשלה הרבה יותר אצבעות מאשר יש לה ברחוב. עתה הגיעה הפעם הזאת בארבע שנים שבה הרוב (והרחוב) קובע. לכישלון הפעם לא יהיה שום תירוץ קביל.