רועה בלי עדר? התפרקות הכוורת של נתניהו גורמת לו להתבלבל

זה החל עם מילה אחת בעברית, בת שלוש אותיות "טבח", שאותה ביקשה מה שמכונה בתקשורת "לשכת ראש הממשלה" למחוק מספרי ההיסטוריה. ה"שאוויש" שנבחר למשימה, שר התרבות והספורט מיקי זוהר, לא תיאר לעצמו אפילו לאיזה שדה מוקדים הוא נדרש להיכנס הפעם בשם הנאמנות למנהיג העליון.

מאז הקשקוש שלו על כך שמאז כינון מדינת ישראל אי אפשר עוד לדבר על טבח (מושג שהוא עצמו השתמש בו. אגב, גם נתניהו, שלא לדבר על הודעות רשמיות מטעם מדינת ישראל), הוא נסוג למדרון אחורי, נותן לפרסומות של משרד התרבות לסרטים ישראלים לשטוף את המסך מבלי שיוכל לגזור את הדיבידנד שמצפה אצל גופי השידור למפרסמים הגדולים.

בעוד מיקי זוהר מלקק את פצעי הפיגוע ההסברתי שחולל, התברר שלא כולם נאמנים למלך: פתאום החלו חלק משרי הליכוד כמו מירי רגב, ניר ברקת ואחרים להתבטא בפומבי נגד הכוונה לשכתב את ההיסטוריה ונתניהו שביקש לכסות טבח, גילה טפחיים: פתאום לא כל שרי הליכוד שרים למרותו, עניין שלא עלה על הדעת עד לפני כמה שבועות.

לא חלפו אלא יומיים - ונשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, השתלח בנשיא הישראלי, יצחק הרצוג. הרצוג אינו נשיא נערץ, בלשון המעטה. הרצון שלו לאחוז במקל הישראלי בשני קצותיו, ימין ושמאל, מנע ממנו כל אמירה ערכית (מהסוג שהיה מסוגל לספק למשל קודמו בתפקיד, רובי ריבלין) ועלה לו בזלזול מצד שני המחנות.

יחד עם זאת, להרצוג אין יותר מדי אויבים, לכן ההתקפה הברוטלית מצד טראמפ, שקרא להרצוג "להתבייש", דמתה לרוטוויילר שמתנפל בשיניים חשופות על קוקר-ספניאל: כל שוחר צדק יתייצב אוטומטית לטובת הג'ינג'י הקטן.

זאת ועוד: המתקפה של טראמפ על הרצוג הפכה את ההתערבות הזרה למוגזמת אפילו בעיני מי שחושבים שמוטב לסאגה המשפטית של נתניהו להסתיים גם מבלי שייקוב הדין את ההר, רק בשל הנזק המצטבר שהוא גורם למדינת ישראל. דבר אחד הוא מערכת שמקבלת החלטה מושכלת על חנינה (שכלל לא התבקשה, אבל זה כבר סיפור אחר) ודבר אחר לגמרי הוא שמישהו, אפילו הוא נחשב לחבר, מנסה להכריח אותך להסכים.

אפילו כאן לא מסתיימת הסאגה, כי עתה ברור לכל (למרות הכחשות מצד מה שנותר מלשכת ראש הממשלה) שנתניהו לא מיהר לוושינגטון רק כדי לעסוק בענייני הביטחון הדחופים של ישראל, מעזה ועד טהרן.

כמה זמן ארכו השיחות על החנינה בפגישה בין שני המנהיגים, לא נדע לעולם. רק שאפילו עצם העיסוק בנושא, בימים כה גורליים מלמד היכן (גם) נמצא מרכז הכובד של נתניהו, שאיבד נקודות בקרב המתלבטים.

אז נכון שיש מי שטוענים שמטרת כל הסאגה אינה חנינה הלכה-למעשה, שנתניהו יודע שאינה אפשרית ללא הודאה וחרטה מצידו, אלא ניסיון לייצר סירוב ל"חנינה" שכזאת כהמשך רדיפתו (לכאורה) בידי רשויות החוק. אולי ביקש נתניהו להפוך את העניין לאישי עבור טראמפ, ביודעו שרק כך יוכל להניע אותו לפעולה.

גם בהינתן ההסברים (הסבירים) הללו, קשה שלא לראות שנתניהו ספק מכה קלה בדימוי הציבורי שלו. לא משמעותית לכשעצמה, אבל מתווספת לרצון למחוק את המילה "טבח" מספרי ההיסטוריה (הקרב הבא: הרצון להוסיף את המילים: "מלחמת התקומה" על מצבות הנופלים, כאשר משפחה שתסרב תצטרך להסתפק בכיתוב המעורפל: "נפל בקרב"). עוד רעיון רע מאוד של "סביבת" נתניהו.
אם שתי החבטות הקודמות היו, בלשון הכדורגל, איבודי כדור שעלו במתפרצת מהצד השני, הרי שהשלישית משולה להחמצה מול שער ריק.

ממשלתו של נתניהו עומדת להתפרק בגלל כישלונו להעביר את חוק הפטור (המכונה באירוניה גם "חוק הגיוס"). כלומר, יכול להיות שהיא תמלא את ימיה, בגלל רצון החרדים לזכות בקופה השמנמנה שלהם, אבל גם אם כך יהיה, היא תהיה משותקת (הקורבן הקרוב: הכפלת סכום הקניה הפטור ממכס, חוק פופולרי בלי להידרש כרגע למשמעויותיו כלפי הסוחרים המקומיים).

דווקא על הרקע הזה, יכול היה נתניהו לצאת בשצף קצף כנגד המתפרעים אתמול בבני ברק. הם הרי הפגינו אפילו נגד הזרזיף הדקיק שיזלוג ללשכת הגיוס אם יעבור החוק השערורייתי הזה. הוא היה יכול להציג זאת כהוכחה לכך שמדובר בחוק אמיתי ולדפוק על השולחן. הזדמנות פז שספק אם תשוב להלבין את החוק שמתנוסס כדגל שחור גם מול עיניהם של ליכודניקים רבים ששירתו ומשרתים בצה"ל באמונה.

מה קיבלנו במקום? גינוי, אבל רפה. למה? רמז לתשובה אפשר היה לראות אמש בשידורי חדשות 12, עת אלי הירשמן, הכתב לענייני חרדים, הוקף-הותקף בידי כאלה שזועקים "רק ביבי". משמע, נתניהו יודע שגגם חרדים קיצוניים (למעט מתי מעט) הולכים בסוף אל הקלפי ומצביעים בעד אחת ממפלגות הבלוק.

לכאורה זה שיקול הגיוני, הבעיה היא שהפעם הוא בא על חשבון רבים מתומכיו שחשו בושה נוכח חיילות בצה"ל, שיכולות להיות בנותיהם, נסות על נפשן, בוכיות ומבוהלות.

במילים אחרות, נתניהו לא פספס אף מהמורה תקשורתית-הסברתית שנקרתה בדרכו. נכון שהנזק בכל אחת מהמעידות האלה אינו רב, אבל הנזק המצטבר בסיטואציה שבה כל קול עשוי לקבוע, עלול להיות מבחינתו גדול.

השאלה היא למה זה קורה לו - וכאן התשובה פשוטה ובת מילה אחת: קטארגייט. איינהורן, מבוקש לחקירה ומתעכב בחו"ל, אוריך מורחק מהלשכה - ושניהם נמצאים ככל הנראה בפני כתבי אישום. לשני אלה הצטרף לאחרונה גם ברוורמן, שנחשד כי פעם לשבש חקירה עת יידע, על פי החשד, את פלדשטיין בקיומה.

נתניהו מקפיד לומר "קטארפייק" ולדבוק בחפותם של שלושה מבין ארבעת החשודים, אבל גם אם נניח שהוא צודק (אפשרות שנראית קלושה יותר ויותר עם כל יום וכל גילוי), הרי שהם מנועים מלעבוד אתו, מנועים מלייעץ לו.

כך למשל אין בסביבתו די אנשים כדי לנזוף בברקת וברגב, כך אין מי שיאמרו לו שאולי היה מוטב ליצור חיץ של עוד כמה ימים בין הפגישה עם טראמפ להתבטאויותיו בנושא החנינה, שלא לדבר על ריכוך הבוטות שבהן, שרק תגרום לכל מי שעצמאות ישראל חשובה לו, להתקומם.

כך אין מי שיאמר לו שניסיון לינץ' בשתי חיילות הוא סיבה לא רק לגינוי מן השפה אל החוץ, אלא למלחמה של ממש בחרדים הקיצוניים, מלחמה שאולי תכרסם בתמיכה בו ביניהם, אבל תחזיר ליכודניקים רבים הביתה.

מספרם של אלה רב משמקובל לחשוב, בעיקר כי בסקרים הם עדיין מצהירים על תמיכה בליכוד. הם יישארו ליכודניקים גם עתה, אבל ביום הבחירות גם יישארו בבית ולא ימהרו להתייצב בקלפי.

זה הציבור העיקרי, יש שיאמרו היחידי, שנתניהו צריך להילחם על ליבו והצבעתו (את כל היתר הוא יכול להשאיר למפלגות הימין הקיצוני והחרדים). שלושת המעידות של נתניהו השבוע פגעו בו בעיקר בקרב הציבור הזה.

ללא היועצים הקרובים, שתפקדו ככלבי רועים, נתניהו עלול לגלות שבעוד ציבור מתנגדיו נע בין לפיד לבנט ובין איזנקוט לליברמן כעשר ללא רועה, הרי שהוא נותר רועה ללא עדר, שבין המעידה בוושינגטון למעידה בבני ברק, קצת התפזר.