בספטמבר 1997 התייצב יושב ראש מפלגת העבודה דאז, אהוד ברק, בעיר נתיבות ואמר את הדברים הבאים: "אני מבקש סליחה בשם מפלגת העבודה ומפא"י על כל דורותיה על הסבל ועוגמת הנפש הרבה שנגרמה לבני עדות המזרח בשנותיה הראשונות של המדינה, כשהם הופרדו משורשיהם ונשלחו למקומות מרוחקים".
אלא שכעת מסתבר, ההתנצלות ההיא לא הייתה חשבון נפש - אלא מהלך פוליטי קר. לא חרטה אלא אסטרטגיה, כחלק מקמפיין שביקש לסמא עיניהם של בני עדות המזרח, על מנת להוביל אותם בכחש להצביע לו, מהלך שהצליח. ולראייה, בהקלטות שנחשפו לאחרונה על ידי משרד המשפטים של ארצות הברית במסגרת מסמכי ג'פרי אפשטיין, גדול הפדופילים בכל הזמנים, גילינו את אמנותיו הגזעניות האמיתיות של ברק.
לפי תורת הגזע החדשה מבית מדרשו של ראש הממשלה ה-10, "האבות המייסדים" של מדינת ישראל טעו כשהעלו "את כולם". אפשר וצריך היה לשיטתו להיות "סלקטיביים יותר" ולהביא "איכות מרוסיה ומבלארוס", ובכך למנוע ולצמצם את הדמוגרפיה של היהודים שעלו מארצות ערב.
מסתבר שברק לא רק איננו מתחרט על הסבל שנגרם לסבותינו, סבינו ומשפחותיהם שעלו ארצה בראשית ימי המדינה ממדינות ערב, אלא גם מעביר ביקורת חריפה על האחראים לה באותם ימים.
לדידו, אילו הוא היה בצומת קבלת ההחלטות באותם ימים, היה סוגר במנעול ובריח את גבולות המדינה ומונע מהם את העלייה ארצה. הוויכוח כאן כמובן אינו על מדיניות הגירה. הוא עמוק בהרבה. הוא על עצם השאלה האם מותר לחלק את עם ישראל לראויים יותר וראויים פחות.
לא מדובר בפליטת פה. הרמטכ"ל ה-14 של צה"ל לא ידע שהוא מוקלט, ואמר את הדברים כמסיח לפי תמו. זוהי תפיסת עולם, תפיסה היררכית, שמניחה שיש יהודים "איכותיים" ויש יהודים - שהם טעות היסטורית.
וכאן צריך לעצור רגע - ולחזור אחורה
אכן, האבות המייסדים העלו את יהודי ארצות ערב, לא תמיד מתוך אהבה גדולה, אלא יותר מתוך הכרח לאומי והיסטורי. היו אלו ימים לא פשוטים של מדינה בראשית דרכה, שהתמודדה עם גל עלייה מטורף, תוך כדי ניהול מלחמה ומצב כלכלי לא פשוט. חרף אותם נתונים, חובה לזכור ולהזכיר מה היה מנת חלקם של אלו שהגיעו, לא "מהמדינות הנכונות".
אבקש להזכיר בקליפת אגוז: חטיפת ילדי תימן והבלקן, פרשה שלא תימחק מן הזיכרון הלאומי. גזיזת פאות וריסוס ב-DDT של משפחות שלמות, משל היו נשאי מגיפות. מעברות. אוהלים. פחונים ושנים של קיום על סף הישרדות. אני זוכר בבהירות את סבי מורי, שהיה צורף מומחה בתימן, עמד כאן עם מטאטא ביד. לא כי חסרה לו איכות, אלא כי חסר היה לממסד הדמיון לראות אותה, בעוד שהוא - מעולם לא התלונן ותמיד התגאה שהוא זוכה לנקות את עפר ארץ ישראל. מעל לכול, הייתה מדיניות כור היתוך שביקשה למחוק שפה, לבוש, מסורת ומנהגים.
אלה לא היו רק קשיי קליטה. זו הייתה היררכיה. הנחה שקטה ולפיה יש יהודים שצריך להציל ויש יהודים שצריך לשנות. מונחת לפנינו תפיסה תרבותית: המזרח צריך "תיקון" ו"שדרוג" כך שיתאים את עצמו למודל אחר. ד"ר אלה שוחט תיארה זאת בחדות במאמרה הידוע: "הציונות מנקודת מבטם של קורבנותיה היהודים". היא הצביעה על כך שיהודי ארצות ערב לא תמיד נתפסו כשותפים שווים, אלא כחומר גלם שיש לעצב מחדש, לעיתים תוך ביטול של זהותם הקודמת. ודווקא על הרקע הזה, מגיעה אמירתו המזעזעת של ברק שמרמזת: אולי בכלל לא היה צריך להעלות אותם. זו אינה ביקורת היסטורית. זו התעלמות מהכאב ההיסטורי. ומכאן השאלה שחייבת להיות מופנית אל חברו של הפדופיל המבקש "איכות" - מי קובע את המדד ומי יחזיק במאזניים?.
ובאופן ספציפי מר ברק: האם הרב עובדיה יוסף זי"ע - אחד מגדולי פוסקי ההלכה בדור האחרון, היה עובר את מבחן ה"איכות"? האם השופט אדמונד לוי מנוחתו עדן, שופט בית המשפט העליון, בן לעולי עיראק, היה נחשב "איכותי" מספיק? האם חתן פרס ישראל דוד לוי ז"ל, סגן ראש ממשלה ושר חוץ, שעלה ממרוקו היה עובר את הסף?.
אם היינו פוסעים בדרך העקלקלות הגזענית שביקש לסלול ברק, אם היינו מפעילים בזמן אמת את מסננת ה"איכות" של האליטה, מדינת ישראל הייתה מאבדת חלק עצום מנכסיה הרוחניים, התרבותיים והמשפטיים. לא משום שחסרה איכות, אלא משום שהאיכות לא התאימה לדימוי הרצוי בעיני מי שהחזיקו בכוח.
מעל הכול, יש כאן שאלה עמוקה יותר: שאלה יהודית. תורתנו אינה משאירה מקום לפרשנות אליטיסטית: "כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם, וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ". לא "תסנן אותו". לא "תמדוד את תרבותו" כְּאֶזְרָח כמוך.
הרמב"ם מחדד עוד יותר: "מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו, וכל השונא אחד מישראל בליבו - עובר בלא תעשה". "כל אחד ואחד מישראל". בלי כוכבית. בלי הסתייגות. בלי דירוג איכות. מי שמחלק את ישראל ליהודים רצויים ויהודים מיותרים - אינו רק טועה פוליטית. הוא סוטה מיסוד עמוק של ההלכה היהודית.
ואז מגיע הפרק המביך לא פחות: שתיקתה הרועמת של התקשורת הממוסדת. נהיר לכל בר בי רב, כי אילו אמירה גזענית דומה הייתה נאמרת כלפי עולים מאירופה, היינו רואים אולפנים בוערים, פאנלים דרמטיים, דיונים על "קווים אדומים שנחצו". ברם כשהאמירה נוגעת ליהודים מארצות ערב, השקט כמעט מוחלט. הקטין לעשות איש התקשורת אייל ברקוביץ, שמשפחתו הגיעה ארצה מהונגריה, שסירב להתייחס לדברים וכינה אותם "שטויות".
זו אינה מקריות, אלא עדות להיררכיה סמויה: יש פגיעות שמזעזעות את המערכת, ויש פגיעות שנבלעות. לא מדובר בטעות מערכתית. מדובר במבחן מוסרי. וכשמערכת בוחרת לא להיעלב בשם חלק מן הציבור, היא בעצם אומרת לו: הכאב שלכם קטן יותר.
אני מבקש להבהיר בצורה חדה כתער וצלולה כבדולח, הדברים אינם נכתבים מתוך יצר נקמה או שנאה, ההיפך. מי שמכיר אותי יודע שאני קורא פעם אחר פעם לאחדות ישראל, לא לתודעת שבט ואף פעם לא מלחמת אחים. דווקא משום כך, אסור לעבור בשתיקה על תפיסה שמחלקת את ישראל לשכבות ערכיות.
אחדות אינה סיסמה. היא עמדה מוסרית, והיא מתחילה בהכרה פשוטה: אין יהודי שהוא טעות. אדגיש, הדיון איננו על ברק האדם. הוא על תפיסה שמרימה את עצמה מעל חלקים מהעם. ואז נשארת השאלה, לא פוליטית אלא מצפונית: אם אחרי החטיפות, המעברות, הריסוסים וההשפלות, עדיין נשמעת אמירה שמרמזת כי עצם עלייתם של יהודים מארצות ערב הייתה טעות, האם אנחנו כחברה נדע לומר בבירור: לא כך נראית יהדות. לא כך נראית אחדות. ולא כך נראית מדינת ישראל. אין יהודי שהוא טעות. אין עדה שהיא כתם. אין אליטה שמוסמכת להחליט מי שייך ומי נסבל. ואין אדם שמוסמך לקבוע מי מן העם ראוי יותר ומי פחות.
ואם מתחילים שוב לדבר בשפה של "איכות" ו"טעות היסטורית", עלינו לשאול את עצמנו לא מי דיבר, אלא האם אנחנו כחברה מוכנים לחזור לשפה שמדרגת את בניה. מדינת ישראל לא הוקמה כדי למיין יהודים. היא הוקמה כדי לקבץ אותם. בדיוק כפי שקראו מילוני יהודים בכל בתי הכנסת בעולם בשבת האחרונה בפרשת יתרו: "וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל-כַּנְפֵי נְשָׁרִים, וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי".