זה היה השבוע הקשה ביותר בחייהם. אבי מגרא, אביו של שקד, היה בין הנרצחים הראשונים ב-7 באוקטובר. אבי, תושב העיר שדרות, יצא לרכיבה על אופנוע כשמחבלי חמאס רצחו אותו. בנו שקד היה באותה עת בשמירה בבסיס. כבר לאחר שעה הוא הבין שמשהו נורא קרה, כשמישהו אחר ענה לטלפון של אביו ובישר לו: "רוכב האופנוע נרצח".
שקד התקשר לבת זוגו, שחר, כדי לבשר לה את הנורא מכל. באותן דקות, שחר סיפרה לשקד כי אמה, נעמי, יצאה לריצה ללא המכשיר הנייד שלה והם מודאגים מאוד. השעות חלפו, ובשעה 12:00 בצהריים הם קיבלו שיחה מנעמי: "יש פה מחבלים, אבל עכשיו אנחנו עם החיילים ליד צומת יד מרדכי", היא סיפרה, מבלי לדעת כלל מה מתרחש בתוך העיר שדרות. זמן קצר לאחר השיחה הזו, תקפו מחבלים פעם נוספת את החיילים ואת קבוצת הריצה. נעמי נרצחה, ושחר, בדיוק כמו בן זוגה שקד, נותרה יתומה.
יותר משנתיים עברו מאז הטבח (בזמנו שניהם היו חיילים בשירות סדיר), והשבוע העיר שדרות כולה התרגשה: השניים התארסו ובקרוב יתחתנו. "זה הניצחון שלנו, ניצחון הרוח של עם ישראל", הם אומרים.
שקד נרגש מאוד. מיד עם פרסום הידיעה המשמחת על החתונה, קיבל הזוג מאות הודעות ושיחות. אנשים רבים הציעו להם כמעט כל שירות הקשור לחתונה ללא תשלום, ובעיקר חיזקו והשתתפו בשמחתם. "בהתחלה לא חשבתי על זה ככה, שמצמידים 'תקומה' ו'ניצחון' לחתונה שלנו, אבל עכשיו אני מבין", אומר שקד. "אני רואה את ההתרגשות של כל העיר. פתאום אני מקבל הודעות מעשרות אנשים שמחזקים אותנו ומציעים עזרה בהכנות".
"שחר ואני מכירים מהתיכון. היינו חברים טובים ועם סיום הלימודים הפכנו לזוג, חודש לפני הגיוס. בזמן הצבא שנינו שירתנו כלוחמים", מספר שקד על הקשר ביניהם ועל היום ההוא: "ב-7 באוקטובר אבא שלי רכב על האופנוע. הייתי ער בשמירה, וראו אותו עם התושבים. ואז מישהו ענה לי לטלפון ואמר לי שרוכב האופנוע מת. זה היה אבא שלי. התקשרתי לשחר וסיפרתי לה על אבא, והיא אמרה לי שאמא שלה יצאה לריצה ולא זמינה כי השאירה את הטלפון בבית. בסביבות השעה 11:00 היא הצליחה ליצור קשר דרך החיילים, אבל ממש כמה דקות לאחר מכן הגיע טנדר של מחבלים והם רצחו את אמא שלה, נעמי אזולאי. ישבנו שבעה אחר שבעה. זו הייתה שנה קשה מאוד - ההורים נרצחו ופינו אותנו משדרות".
האירוסים הביאו איתם סוף סוף רגעי אושר אחרי שנתיים קשות ביותר. "כל המשפחה שלנו חיכתה שנתחתן. אחרי מה שעברנו, כולם מתרגשים מאוד. אחד הדברים הכואבים לי במיוחד הוא שאבא שלי ואמא שלה לא יזכו להיות בחתונה שלנו. אבל זה הניצחון: להמשיך את החיים, לחייך ולהגיד - לא ניצחתם אותנו, אי אפשר לנצח אותנו".
שחר מספרת על האהבה הגדולה שהם מקבלים מתושבי העיר ומחוצה לה: "זה מטורף, לא ציפינו לכזאת אהבה. גם בשדרות כולם תומכים והתלהבו כשסיפרנו על החתונה". היא משחזרת את היום ששינה את חייה: "אימא שלי יצאה לריצה עם קבוצה משדרות בשטחים הפתוחים מול קיבוץ יד מרדכי. לא הייתה לה דרך ליצור איתנו קשר והיא לא ידעה מה קורה בעיר. ב-12:00 בצהריים היא התקשרה ואמרה שהיו מחבלים אבל שעכשיו הם עם הצבא. דקות ספורות לאחר שהשיחה נותקה, הייתה שוב תקיפה והמחבלים טבחו בהם".
"זו הייתה שנה קשה", היא מספרת על הרגעים בו קרה הנורא מכל. "אני מאבדת את אמא שלי ושקד את אביו, ואז מפנים אותנו משדרות. אני זוכרת שבמוצאי השבת לא רצינו להתפנות למלון; לא ידענו מה קורה עם אמא ולא רצינו לעזוב עד שנדע. רק אחרי חמישה ימים של חוסר ודאות הודיעו לנו בטלפון שזיהו את הגופה שלה".
"אנחנו חזקים, אנחנו עם חזק", מסכמת שחר. "נעבור את הכל ביחד. החתונה הזו מסמלת את הניצחון שלנו".