"מלך ברזיל" בירושלים: פלאביו בולסונארו מכין את הקרקע לקאמבק

פלאביו בולסונארו לא צעד במסדרונות כנס "דור האמת" נגד אנטישמיות כסנאטור אורח. הוא צעד שם כמי שמרגיש כבר את כס הנשיאות.

הפמליה הייתה עצומה. המאבטחים הדפו את הקהל לאחור, העוזרים שמרו על הקצב, והטלפונים נשלפו מכל עבר. כל כמה צעדים מישהו ביקש סלפי. עולים מברזיל רעדו מהתרגשות, עם חיוכים ששמורים בדרך כלל לחתונות או לשער ניצחון במונדיאל. כמה מהם לחשו שזה מרגיש כמו לפגוש את המלוכה הברזילאית, רק שהכתר הוחלף בחליפה מחויטת והשטיח האדום בקרפטים הכחולים של בנייני האומה.

חלק מהמגנטיות הזו פוליטי, חלק ויזואלי. פלאביו הוא בבואתו של אביו, הנשיא לשעבר ז'איר בולסונארו, רק בגרסה צעירה יותר. אותן הבעות פנים, אותה צללית מוכרת לכל מי שעקב אחרי הדרמה הברזילאית בשנים האחרונות. אחיו הצעיר, אדוארדו, הרגיש בנוח יותר באנגלית ומילא את החללים בסיפורים, אבל הדינמיקה הייתה ברורה: אדוארדו הביט בפלאביו בכבוד של אדם שיודע מי המנהיג, גם אם הוא זה שמדבר יותר.

ישבנו לשיחה בשולי הכנס, שאירח משרד התפוצות והמאבק באנטישמיות בראשות השר עמיחי שיקלי. פלאביו הגיע עם מסר שתפור בדיוק למידותיו של הקהל הישראלי, ושל יהדות ארה"ב שצופה מרחוק: הוא רוצה את ברזיל בחזרה בפינה של ישראל. הוא רוצה לגרור את מדיניות החוץ של ברזיל הרחק מהשקפת עולמו של לולה דה-סילבה, והוא רוצה שהכוחות האוונגליסטים והשמרניים באמריקה הלטינית יראו בישראל סמל לערכים משותפים - ואויבים משותפים.

קשה לנתק את הראיון הזה מהתהום שנפערה לאחרונה בין ברזיליה לירושלים. תחת שלטון לולה, היחסים הפכו לזירת התגוששות פומבית. בפברואר 2024, לולה השווה את המלחמה בעזה לשואה; ישראל הכריזה עליו כ"אישיות בלתי רצויה", וברזיל בתגובה החזירה את השגריר. הקרע לא נעצר ברטוריקה - ברזיל הצטרפה לצד דרום אפריקה בתביעה נגד ישראל בבית הדין בהאג.

זה בדיוק האקלים שפלאביו בולסונארו מנסה להפוך. הוא הגדיר את לולה כמי שמתואם עם "דיקטטורים" וסימן את איראן כסמל לכיוון המסוכן שאליו הולך הממשל הנוכחי. הוא תיאר את מדיניות החוץ שלו ככזו שמעוגנת ב"ערכים יהודיים-נוצריים", שותפות בין דמוקרטיות שמאמינות בריבונות לאומית, חופש ביטוי ושמרנות חברתית.

ואז הוא סיפק את השורה הפוליטית המזוקקת ביותר: "הדרך הטובה ביותר של ברזיל להילחם באנטישמיות היא להדיח את לולה".

פלאביו ואדוארדו נשענו בכבדות על שפה אוונגליסטית. פלאביו כינה את ברזיל "מדינה נוצרית-יהודית". זה לא נאמר במקרה. דוח חדש של מרכז Pew שפורסם בשבוע שעבר מראה את השינוי הדרמטי באמריקה הלטינית: הקתוליות בנסיגה, בעוד האוונגליסטים וה"לא משויכים" דתית נמצאים בעלייה.

בברזיל, רק 46% מהמבוגרים מגדירים את עצמם כקתולים, בעוד כמעט 30% הם פרוטסטנטים (בעיקר אוונגליסטים). אבל כאן הטריק הפוליטי: האמונה נותרה גבוהה מאוד - 98% מהברזילאים מאמינים באלוהים. האנרגיה הדתית עדיין שם, והיא מתועלת לקבוצות שיודעות לארגן ולגייס קהל. עבור האוונגליסטים, ישראל היא לא רק מדינה, היא "באדג'" של זהות בתוך מלחמת תרבות רחבה יותר.

ואז הגיעה ההבטחה המוחשית ביותר. פלאביו הצהיר בפני ה"ג'רוזלם פוסט" כי אם ייבחר, הוא יעביר את שגרירות ברזיל לירושלים בתוך ששת החודשים הראשונים לכהונתו.

אדוארדו הוסיף ודיבר על "הסכמי יצחק" (Isaac Accords) - יוזמה שקשורה למאמציו של נשיא ארגנטינה, חאבייר מיליי, לבנות ציר חזק בין ישראל לאמריקה הלטינית. השם נבחר בכוונה כדי להדהד את "הסכמי אברהם" ולאותת על נורמליזציה והתייצבות פומבית לצד ישראל בחצי הכדור המערבי.

בשלב מסוים, השיחה גלשה לטריטוריה המשפחתית המוכרת: חוסר אמון בממסד, זעם על התקשורת וחשד לסבוטאז' מה"דיפ סטייט". אדוארדו סיפר על עיתונאי שצותת לאביו בארוחת בוקר ב-2019 רק כדי לדווח על טעות איות בפורטוגזית. הנקודה לא הייתה האיות, אלא התחושה שמערכות המשפט, המדיה והבירוקרטיה סוגרות על התנועה שלהם.

זה מסר שעובד מצוין בוואטסאפ ובטלגרם. ב-2026, הפוליטיקה היא סרטונים קצרים ורגשיים. בעולם הזה, ישראל הופכת ל"אובייקט תוכן". סלפי עם פלאביו בירושלים הוא איתות לבייס; ציטוט על ערכים יהודיים-נוצריים הוא סמל זהות שניתן לשיתוף מיידי.

השאלה שנותרה פתוחה היא האם ברזיל באמת תפנה ימינה ב-2026. זה תלוי בכלכלה שלה, באמון המוסדי ובמצבו המשפטי של ז'איר בולסונארו האב. אבל בירושלים קיבלנו הצצה לאסטרטגיה: להפוך את התמיכה בישראל לציר מוסרי, להשתמש בסולידריות האוונגליסטית כגשר, ולהגדיר את לולה כמי שמתואם עם משטרים עוינים. עבור פלאביו בולסונארו, ישראל היא הסיפור של דמוקרטיה תחת מצור שמסרבת להישבר - הבמה המושלמת להפגין בה עוצמה, אמונה וודאות תרבותית.