שנת 2026 היא שנת בחירות, ועל רקע השיח הציבורי המפולג ורווי המחלוקות בשלל סוגיות אקטואליות שעל הפרק, נושא אחד בולט מעל השאר ככזה שניתן לקדם בהסכמה רחבה. בעוד שסוגיות רבות במערכת הפוליטית הישראלית מעמיקות את הקיטוב בין מחנות אידיאולוגיים, סוגיית שינויי האקלים מציגה דפוס שונה. ניתוח של שני סקרים בינלאומיים וסקר ישראלי של המכון הישראלי לדמוקרטיה שנערכו בין השנים 2024-2025 מצביעים על כך שהציבור הישראלי ברובו תומך בצורך בהיערכות למשבר האקלים, מבלי שהסוגייה מעוררת קיטוב פוליטי מובהק בין כלל הסקטורים והמחנות הפוליטיים במדינה.
בניגוד למגמות פוליטיזציה שנצפו במדינות אחרות, סוגיית שינויי האקלים בישראל אינה מאופיינת בקיטוב פוליטי. כלומר, מדובר בנושא שלא מפלג את הציבור בין מחנות אידיאולוגיים מנוגדים, אלא בסוגיה שבה מתקיימת הסכמה רחבה לאורך הרצף הפוליטי. ממצא זה בולט במיוחד על רקע ירידה מסוימת בתפיסת שינויי האקלים כאיום במדינות מפותחות. חרף מגמה זו, רוב הציבור בישראל ממשיך להפגין עמדה עקבית באשר לצורך בפעולה ממשלתית לקידום היערכות לשינויי האקלים.
כאשר נשאלו המשיבים האם לדעתם הממשלה עושה די בהתמודדות עם שינויי האקלים, התשובה הדומיננטית הייתה ברורה: רוב הציבור סבור כי הממשלה אינה פועלת במידה מספקת. ממצא זה חוזר על עצמו בשני סקרים שונים, ומציג התפלגות חד משמעית שלפיה שיעור גבוה מן המשיבים, ללא תלות בהשתייכות פוליטית, מחזיקים בעמדה זו.
דפוס זה נשמר גם כאשר בוחנים את העמדות בקרב קבוצות שונות באוכלוסייה. מניתוח סקר שהמכון הישראלי לדמוקרטיה הוציא בספטמבר 2025 בנושא אקלים, נמצא כי גם בקרב משיבים שהגדירו עצמם כמשתייכים לימין הפוליטי, יש רוב משמעותי (67%) הסבור כי הממשלה אינה עושה מספיק בתחום האקלים, בעוד שבקרב משיבים המזוהים עם השמאל שיעור זה אף גבוה יותר. ממצא זה מעיד כי סוגיית האקלים מתעלה מעל קווים פוליטיים ואינה נתפסת באופן מובהק כמזוהה עם מחנה כזה או אחר.
תמונה זו מתחזקת עוד יותר בהשוואה בינלאומית. לפי הסקרים הבינלאומיים נמצא שביחס למדינות ה-OECD ישראל מאופיינות ברמת הפילוג הנמוכה ביותר סביב סוגיית שינויי האקלים. בעוד שבמדינות אחרות נרשמים פערים מובהקים בין מחנות פוליטיים בתפיסת האיום ובתמיכה בקידום מדיניות אקלים, בישראל מתקבלת תמונה מאוזנת יחסית.
מעבר לעמדות הכלליות, הסקרים בחנו גם אילו צעדי מדיניות נתפסים בציבור כמתאימים ביותר למיתון השפעות כלכליות אפשריות של מדיניות סביבתית, שכן מעבר לפתרונות סביבתיים כרוך לעיתים בהתאמות מערכתיות שעשויות להשפיע על יוקר המחיה. על רקע מצבה של מערכת התחבורה בישראל, נמצא כי סבסוד חלקי של עלות הנסיעה בתחבורה ציבורית, לצד שיפור תשתיות התחבורה והקישוריות, הם הצעדים בעלי רמת ההסכמה הציבורית הגבוהה ביותר, ואף בהשוואה למדינות אחרות. ממצא זה חשוב במיוחד בהקשר של שנת בחירות, שכן הוא מצביע על מדיניות קונקרטית, בעלת היבט חברתי מובהק, היכולה לשמש בסיס להסכמה ציבורית רחבה ולא כנקודת מחלוקת.
ניתוח שלושת הסקרים מצביע על הזדמנות פוליטית, ציבורית וסביבתית ייחודית. דווקא בשנת בחירות, שבה גוברת הנטייה למיקוד השיח הציבורי והתקשורתי סביב סוגיות מקטבות ומפלגות, סוגיית ההיערכות לשינויי האקלים מציעה אפשרות אחרת: שיח ציבורי משותף, הנשען על הסכמה רחבה ועל ציפייה ברורה לפעולה ממשלתית. במובן זה, יש מקום לבחינה מחודשת של הפרדיגמה המנחה את השיח הציבורי, מעבר מהדגשת מחלוקות ונושאים המשרתים קבוצות מסוימות, לעיסוק מכוון בתחומים שבהם קיימת הסכמה רוחבית ויכולת לקדם אינטרס ציבורי משותף.
המסמך נערך בהובלת דפנה אבירם-ניצן, מנהלת המרכז לממשל וכלכלה במכון הישראלי לדמוקרטיה, וארז סומר, ראש פרויקט האקלים במרכז, והניתוח בוצע על ידי עידו קטושבסקי, עוזר מחקר בתוכנית לרפורמות בכלכלה ובפרויקט האקלים במכון