נשיא העליון על החיים כבן לניצולי שואה: "כשאבא צעק מתוך שינה ידענו על איזה חלום מדובר"

נשיא בית המשפט העליון, השופט יצחק עמית, נשא היום (ראשון) דברים בכנס המרכזי לציון יום הזיכרון הבינלאומי לשואה במכון משואה. בנאום ששילב עדות אישית נוקבת וקריאה מדינית, פנה עמית לשגרירים ולדיפלומטים שנכחו באולם ודרש מהם לזהות את סימני האזהרה של האנטישמיות המודרנית. בדבריו ניפץ את נרטיב הניצחון המקובל של שחרור אושוויץ, והגדיר את המאורע כרגע של החמצה גורלית מצד העולם החופשי.

הנשיא פתח את דבריו בהתייחסות ישירה למציאות הבינלאומית הנוכחית, כשהוא מצביע על גל חדש ואלים של שנאת יהודים. "הצורך לזהות אותות סכנה נעשה חשוב מתמיד", אמר עמית. הוא תיאר תמונת מצב עגומה שבה בתי עסק של יהודים מסומנים וכתובות נאצה מרוססות על בתי כנסת ברחבי העולם. "יהודים מוכים ונרצחים רק בשל דתם וזהותם, וזכור במיוחד הפיגוע הרצחני והמחריד בסידני בחג החנוכה האחרון. במקביל לכך נשמעות קריאות לחיסולה של מדינת ישראל, ביתו היחיד של העם היהודי".

חלק ניכר מנאומו הקדיש עמית לסיפורם של הוריו, שמואל והדסה-אירנה ז"ל, "כמעט לא נותר שריד ממשפחותיהם". האב, שמואל, שרד את מחנות בוכנוולד, פלאשוב וסקרז'יסקי בעוד האם, הדסה-אירנה, שרדה ביער מגיל שש כשהיא מוסתרת בבית משפחה נוצרית. עמית תיאר בית שבו השתיקה הייתה נוכחת, אך השואה חלחלה לפרטים הקטנים ביותר של חיי היומיום.

"השואה נכחה אפילו בפעולות היום-יום הרגילות", שיתף הנשיא בזיכרונות ילדותו. "כשאבי היה מקלף תפוחי אדמה במסעדת הפועלים שלו, הוא נהג תמיד לומר שהוא היה המקלף הכי מהיר במחנה. את האנשים סביבו אבי היה נוהג לחלק בין כאלה שהיו איתו במחנה וכאלה שלא היו איתו במחנה".

עמית המשיך ותיאר את השפעת הטראומה על ההוואי המשפחתי: "אצלנו בבית לא זורקים אוכל ו'ילד טוב משאיר צלחת ריקה'. לחם זה דבר קדוש, אף פעם לא נזרק לפח כי אפשר להשתמש בו לקציצות או לפחות לפורר ולפזר כאוכל לציפורים". הוא חשף טפח מהלילות בבית הוריו: "כשאבא צועק מתוך שינה בלילה אז אמא מסבירה לנו, הילדים הקטנים, שעוד פעם היה לאבא את החלום, ולא צריך להסביר כי אנחנו כבר ידענו על איזה חלום מדובר. השואה הורגשה גם בשמחות המשפחתיות, שנחגגו בלי סבא וסבתא".

בהמשך דבריו ביקש הנשיא לערער על התפיסה של ה-27 בינואר כיום חג. הוא הזכיר כי כאשר הצבא האדום הגיע למחנה, המתחם היה כמעט ריק לאחר שרוב האסירים נרצחו או הוצעדו בצעדות המוות המפרכות בקור ובשלג.

כדי להמחיש את המראה שנחשף לעיני המשחררים, ציטט עמית את עדותו של אנטולי שפירו, הקצין היהודי בצבא האדום שפתח את שערי המחנה: "הדבר הראשון שראיתי היה קבוצה של אנשים שעמדו בחוץ בשלג ונראו כמו שלדים הלובשים מדי אסירים וסחבות... הם היו כל כך חלשים עד כדי כך שלא יכלו להפנות את ראשם. אמרנו להם: 'הצבא האדום הגיע לשחרר אתכם'. הם לא האמינו לנו בהתחלה. הם התקרבו אלינו ונגעו בנו כדי לראות שזה היה אמיתי".

"מתיאורים אלו ברור כי ה-27 בינואר אינו יום של ניצחון", הדגיש עמית בפני הנוכחים. "זהו היום שבו חזה העולם לראשונה במלוא ממדי הזוועה, ובתוצאותיה של אנטישמיות גלויה ומתמשכת. הוא תזכורת מתמדת לא להפסיק להילחם כנגד הרוע, אלא להגיע, ולהגיע בזמן".

בנאומו שילב עמית סיפור היסטורי על גבורתן של "הקשריות" אותן נשים צעירות שפעלו במחתרות בזהויות בדויות. הוא סיפר על בלה חזן (לימים יערי) וחברתה לונקה, שנתפסו והגיעו לאושוויץ. במשך שנים, סיפר עמית, הוצגה במוזיאון אושוויץ תמונתה של בלה תחת השם "לונקה", בשל העובדה שהשתיים צולמו יחד ובלה נשאה בטעות את המספר של חברתה שנספתה בטיפוס.

"בזכות העירנות והחתירה לאמת של שורדי השואה ושל הדור שבא אחריהם", ציין עמית לאחר שסיפר כי בנה של בלה הוא שחשף את הטעות ותיקן אותה, "זכה סיפור גבורתן של הקשריות לתהודה נוספת; והזיכרון נשזר יחד עם ההמשכיות".

לקראת סיום הפנה עמית מסר ישיר לנציגי הקהילה הבינלאומית: "הנוכחות של כולכם כאן היום היא הכרה בכך שזיכרון השואה שייך לכולנו. ההתייצבות והתמיכה שלכם משדרות מסר שלפיו מדינות העולם אינן שוכחות ואינן מתעלמות מהשלכותיה ההרסניות של האנטישמיות". נשיא בית המשפט העליון חתם את דבריו בקריאה: "עלינו לעמוד על המשמר, כל אחד בדרכו, ולהבטיח כי מה שקרה לא יחזור עוד לעולם".