מרבית מדינות המפרץ מעדיפות לשמר את המשטר האיראני הנוכחי, בעיקר לשם שימור היציבות באזור המפרץ, אבל ההעדפה הזו מעידה גם כי משטרים אסלאמיסטיים הם כבר לא האויב המרכזי.
קטאר סייעה למשטר האיראני במהלך גל ההפגנות החריף באמצעות לחץ דיפלומטי כבד על ממשל טראמפ. ראש ממשלת קטאר קיבל שיחות ישירות משר החוץ האיראני, ובמקביל דוחא פעלה כמתווכת "חותרת לשלום" - בפועל, כדי למנוע תקיפה צבאית אמריקאית נגד טהראן ולקנות זמן יקר למשטר לדכא את המפגינים.
קטאר גם שמרה על קשרים רצופים עם בכירים איראניים, כולל שיחות עם מזכיר המועצה לביטחון לאומי, תוך שהיא משדרת למערב מסר של "יציבות אזורית" שמשרתת את האינטרס האיראני להרוויח זמן לדכא מפגינים. רשת אל ג'זירה, זרוע התקשורת האפקטיבית של קטאר, נקטה בסיקור מינימלי ומאופק במיוחד. כאשר כבר דיווחה על ההפגנות (בעיקר כשהן הגיעו לשיאן והתפרסמו בכל העולם), זה נעשה בצורה יבשה, ללא הדגשת האלימות הקשה של המשטר נגד אזרחיו.
שר החוץ הישראלי גדעון סער פרסם בסוף השבוע האחרון כי אל-ג'זירה הייתה הערוץ הבינלאומי היחיד ששידר בשידור חי מטהראן בעת השבתת האינטרנט והחשמל - מה שהפך אותה לכלי להמשך הפצת תעמולה של המשטר, תוך "חושך" לעם האיראני ו"אור ירוק" לאל ג'זירה. הצילומים על המסך דווקא היו של כבישים זורמים ודוברים מטעם המשטר שהכחישו את חומרת הכעס של העם האיראני.
קטאר גם ידעה להפיק את המירב מהמצב הצבאי: כשדווח על פינוי חלקי של כוחות אמריקאיים מבסיס אל-עודיד, היא ניסתה לקחת קרדיט על כך כחלק מהגנה על מתקניה, תוך שמירה על איזון עדין - לא להצטייר כשותפה מדי לארה"ב או לאיראן. כל זאת במסגרת מאמץ רחב יותר להציג עצמה כ"נכס חיוני" לוושינגטון, תוך שהיא ממשיכה ללחוץ נגד כל הסלמה צבאית. קטאר אירחה את הסגל הצבאי המפונה במלונות בדוחא. גם כוחות בריטיים בבסיס פינו את כוחותיהם בתיאום עם דוחא.
הסיבה המרכזית: האינטרס הכלכלי-קיומי המשותף בשדה הגז הענק דרום פארס - המאגר הגדול בעולם. כל חוסר יציבות או נפילת המשטר האיראני עלולים לסכן את השליטה הקטארית בחלקה, ולכן דוחא מעדיפה משטר חלש אך יציב על פני שינוי שעלול להכניס שחקנים חדשים (אמריקאים או אחרים) לשדה.
מעבר לכך, קטאר רואה באיראן שותפה אסטרטגית נגד אויבים משותפים - בעיקר ישראל, אודותיה עמדו דוחא וטהרן בקשר רציף בנוגע למתרחש בעזה, בלבנון ובזירות נוספות. המשטר האיראני משתלב באג'נדה הקטארית לקידום אסלאם פוליטי באזורים אחרים, כל עוד זה לא מאיים על בית המלוכה בדוחא עצמה.
מינוף האיסלאמיזם כנכס ולא כאויב היה יעיל לקטאר גם ברמה הגיאו-פוליטית. קטאר שואפת לשמר את מעמדה כמתווכת בלעדית בין איראן למערב בכלל ובדגש על טהרן מול וושינגטון (ובמיוחד לטראמפ). קטאר הייתה המתווכת בין שני הצדדים גם בהסכם הגרעין המחודש שטראמפ קיווה להשיג, ומעורבות דוחא בנידון עלתה גם במהלך החודש האחרון.
נדמה כי קטאר חתרה להביא לטראמפ הישג של הסכם גרעין משופר מבחינתו, הסכם שאגב כך יגביל עוד יותר את תכנית הגרעין האיראנית, שכלל המפרץ הערבי עקב אחריה בדאגה. ממילא, קטאר לא הייתה מעוניינת בהסלמה צבאית בין שתי המדינות. בעניין התיווך נגד מתקפה הצטרפו לקלחת הסעודים והעומאנים שגם הם לחצו על ממשל טראמפ שלא לבחור באופציה הצבאית הישירה. כל אחת מהמדינות עבדה ועובדת כדי לשכנע את טראמפ שזה יפגע גם באינטרסים הכלכליים וביציבות האנרגטית. סיוע דיפלומטי, תקשורתי ולחץ על וושינגטון מאפשרים להן להציג עצמן כ"נכס חיוני" לארה"ב, תוך שהן מרוויחות הישגים גם מטהרן - שחייבת להן תודה על ההשהיה וקניית הזמן לדיכוי ההפגנות.
במערך הכוחות החדש שנוצר במזרח התיכון, מעזה ועד איראן, הסעודים, העומאנים והקטארים, מעדיפים משטרים אסלאמסטיים מוחלשים שהמדינות הללו מכירות על פני שינוי נוסף בשחקנים על המגרש. לחלקן, בדגש על קאר, יש גם את היכולת להפיק מזה עוד ועוד רווחים גאו-פוליטיים.
הכותב הוא חוקר המדיניות הקטארית במכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון