אנטישמיות, גם בסוף העולם - קטמנדו. בני הזוג חני והרב חזקי ליפשיץ, שליחי חב"ד במדינה, נאלצים לעזוב את המבנה בו הפעילו את בית חב"ד, אותו טיפחו שנים ארוכות - 16 שנה פועל בית חב"ד זה באותו מקום באזור התיירותי המרכזי של קטמנדו, ומשמש מקום מפגש קהילתי יהודי-ישראלי לתיירים - פינת מנוחה, מידע ותמיכה ומקום למצוא בו ארוחה כשרה, בשבת וחג וגם בחול. אפילו הפיקו אודות בית חב"ד קטמנדו סדרת טלוויזיה. "אירחנו כאן מאות אלפי מטיילים. בסופות, ברעידות אדמה, בקורונה, במלחמה ואחריה", אומרת בשיחה עם וואלה חני ליפשיץ, "עכשיו לצערנו הרב בא לזה סוף".
"תקופה ארוכה חייתי בהכחשה שאין אנטישמיות בנפאל ואין אנטישמיות במזרח", הוסיפה, "עכשיו אני כבר לא משלה את עצמי. לא לוקחת את זה אישי. זו גזירה עולמית והיא נותנת את אותותיה גם כאן, כמו בכל העולם. אפשר להרגיש את זה. האווירה האנטישמית נותנת את אותותיה בכל מקום. אין מה לעשות, גם הנפאלים מושפעים מהאווירה האנטישמית. גם כאן רואים שילוט פרו-פלסטיני ואנטי-ישראלי, שומעים מהילדים שזרקו להם הערות ברחוב. צריך להזהיר אותם להישמר יותר, לא לבלוט. יצאנו מהאופוריה".
"לא רוצים יהודים", אומרת חני ליפשיץ, חד וחלק, "בחודשים האחרונים הרגשנו ממש איך הלולאה הולכת ומתהדקת סביבנו. עוד בקשה מבעל הבית, ועוד דרישה, ועוד מגבלה ועוד גזירה. אלה היו חודשים של סיוט. בהתחלה התבקשנו להסיר את כל השלטים בעברית-כדי שלא יראו שיש כאן נוכחות יהודית, 'שלא יחשדו בו מאיראן שהוא מרגל', אחר כך דרשו שלא נדבר עברית, ובמקביל הדרישות הכלכליות הלכו והועלו, שוב ושוב, כביכול בתירוץ שנחוץ לו עוד כסף לאבטחה, עד לנקודה שבה כבר לא היה אפשר לעמוד בהן כלל. מאחורי כל זה עמדה תחושה ברורה של אנטישמיות, כזו שאי אפשר היה עוד להתעלם ממנה. לאט-לאט נעשה לנו ברור שמובילים אותנו למקום אחד: שהמקום הזה לא רוצים שהוא יהיה בית ליהודים".
מדובר במקום פופולרי ביותר למטיילים ישראלים, רבים מהם תרמילאים צעירים, בטיול של אחרי השירות. בסדר פסח אחד אירח בית חב"ד בקטמנדו כ-2,500 איש.
בפסח השנה הייתה התנכלות לבית חב"ד גם מגורם אחר. בליל שבת שביעי של פסח, גבר נורבגי כבן 30 טיפס על גגות סמוכים, נכנס לבית, השתולל, שבר שולחנות, כיסאות וזכוכיות וגרם נזק כבד לרכוש. למרבה הנס, לא היו נפגעים, ובעקבות האירוע תוגברה השמירה במתחם בית חב"ד ובביתם של השליחים חני והרב חזקי ליפשיץ.
"הגיע הרגע שבו נאמר לנו בפירוש: לעזוב. עכשיו. וככה, כמעט בלי אוויר לנשימה, אורזים הכול אל תוך מחסן גדול שמצאנו במהירות הבזק בשכונה שנקראת בלאג'ו. ובודקים בלי הפסקה אופציות למקום חדש. אחרי שנים רבות שהבית הספציפי הזה היה מפעל חיינו - מקום של שבתות, חגים, דמעות, חיבוקים ושיחות שנמשכו עד שנגמר כבר הלילה, אנחנו מוצאים את עצמנו אורזים את הכול אל תוך ארגזים".
"הימים האחרונים לא פשוטים לחזקי ולי", הוסיפה, "אלה ימים קשים. כן, אנחנו בתוך משבר. אנחנו עומדים עכשיו מול קירות ריקים". אבל, כמצופה, היא מבטיחה: "אנחנו לא עוזבים את השליחות. אנחנו כאן. ונשארים כאן בקטמנדו. חזקי אומר שהכול לטובה", הוסיפה, "ולי יש רק דמעות בעיניים".