בחודשים האחרונים הולכים ומצטברים דיווחים מטרידים על תקיפות נגד חברי הקהילה הגאה בישראל. רק השבוע פורסם באתר זה כי מספר המקרים המדווחים עלה בצורה משמעותית בהשוואה לשנה הקודמת ואף נרשמו תקיפות אלימות במיוחד, שבחלקן פוגעות בגופם של קורבנות רק בשל נטייתם המינית או זהותם המגדרית. מדובר בפגיעה ישירה באזרחים שכל חטאם הוא חייהם הגלויים. ההחמרה הזו אינה יכולה להישאר עניין סטטיסטי או עוד כותרת חדשותית נשכחת. היא צריכה לעמוד במרכז סדר היום הציבורי.
האווירה הציבורית בתקופה הנוכחית רוויה במתח פוליטי חריף ובשיח מתלהם שמכשיר דרכי פעולה אלימות. כאשר בכירים בממשלה ונבחרי ציבור מרשים לעצמם להשתמש בשפה מבזה כלפי קבוצות מיעוט, האמירות הללו אינן נשארות בגבולות הפוליטיקה. הן זולגות אל השטח ומייצרות מציאות שבה אלימות נתפסת כמותרת. אמירה גזענית או להט"בופובית של בעל סמכות אינה רק התבטאות בעייתית, אלא איתות חברתי שמערער את ערכי היסוד של כבוד האדם. הפער בין הבטחות הממשלה לבין הפעולות בפועל הוא מסר מסוכן: המדינה לא מגנה על אזרחיה באופן שווה.
המצב חמור יותר לאור העובדה שמנגנוני האכיפה והמשפט מתקשים לספק הגנה. חלק ניכר מהתיקים שנפתחו בעקבות התקפות נסגרים ללא כתבי אישום. הקורבנות נותרו ללא מענה, והעובדה שתוקפים רבים אינם נענשים מייצרת תחושה של הפקרות. מערכת משפט עצמאית היא תנאי בסיסי להגנה על זכויות מיעוטים. כאשר מתקיימים מהלכים שמטרתם להחליש את עצמאות בתי המשפט, מונחת תשתית לפגיעה ישירה בקבוצות חלשות. החברה כולה חייבת להבין כי מי שמערער את מערכת המשפט פוגע גם בהגנה על הקהילה הגאה.
מעבר להשלכות המיידיות של התקיפות עצמן, הסכנה הגדולה טמונה בשינוי הנורמות בחברה. כשהשיח מתרגל לפגיעה בזכויות של קבוצה אחת, ההידרדרות עלולה להמשך לקבוצות אחרות. הנורמליזציה של אלימות מתחילה ממילים, ממשיכה באדישות כלפי קורבנות ומסתיימת במעשים אלימים. זהו מסלול שכבר נצפה בחברות אחרות והוא אינו דמיוני. ישראל חייבת ללמוד מניסיון העבר ולא לאפשר הידרדרות נוספת.
חשוב גם להבין כי הפגיעה בקהילה הגאה אינה עניין פנים־קהילתי בלבד. היא משפיעה על החברה כולה ובראש ובראשונה על המרקם האזרחי ועל תחושת הביטחון במדינה. כאשר אנשים מפחדים לחשוף את זהותם, להחזיק יד ברחוב או לדבר בגלוי בעבודה, מדובר בפגיעה בזכות בסיסית לחיים חופשיים. חברה שמתירה או מתעלמת מהדרה של אדם בשל זהותו לא יכולה להיקרא דמוקרטית באמת.
על כן נדרשת קריאה ברורה לפעולה. זה הזמן שבו הקהילה הגאה ובנות בריתה צריכות להגביר ווליום. שתיקה משמרת את האלימות. יש צורך ביציאה לרחובות, במחאה נחושה, בלחץ ציבורי על נבחרי הציבור והמערכת המשפטית. מאבקים חברתיים בעבר הוכיחו כי דמוקרטיה אינה שומרת על עצמה. הציבור חייב להילחם עליה.
התקיפות המתרבות אינן סימפטום שולי. הן עדות ברורה לאובדן גבולות מוסריים ולשחיקה בסיסית של ערכי שוויון וסובלנות. המדינה אינה יכולה להרשות לעצמה להפוך את האלימות נגד הקהילה הגאה למציאות מובנית. לאזרחים אסור להשלים עם המצב. הבחירה האזרחית, המחאה, והצבת גבולות לשיח מסית הם המפתח לעתיד שבו כל אדם יוכל לחיות בביטחון ובכבוד.
הכותבת היא חברת ועד מנהל לשעבר באגודה למען הלהט"ב. מכהנת כראש תחום להט"ב בהסתדרות וכיו"ר ועד עובדי אסותא רמת החייל