מחאת תושבי קריית שמונה, שחסמו את צומת הכניסה הדרומי לעיר והבעירו צמיגים בדרישה שהממשלה תתערב ותסייע לעיר לאחר השיבה מהפינוי, הן עדות כואבת לתחושת חוסר הוודאות הכלכלי החריפה. בלי שירותים עירוניים בסיסיים לילדים ולאוכלוסייה המבוגרת, ועם מרכז עסקי נטוש, יש חשש אמיתי שתתרחש נטישה משמעותית נוספת בקיץ, עם תום שנת הלימודים, ותותיר בעיר רק אוכלוסיות מוחלשות שלא יכולות לעזוב. הסכנה האמיתית כתוצאה מכך, היא שתושבי הצפון והדרום שידם משגת יעברו למרכז הארץ ובמקום תישאר אוכלוסיית רווחה מחוסרת תעסוקה.
בלי תעסוקה איכותית ובלי אופק כלכלי, לא יהיה מי שיחזיק את הגבולות. השקעה בתעשייה בצפון היא השקעה ישירה בביטחון המדינה ובשיקום החברה. ביטחון לאומי אינו נמדד רק בהיבטים צבאיים והגנתיים, אלא ביכולת של קהילה לקיים שגרת חיים יצרנית גם תחת איום מתמשך. מפעל עובד הוא עוגן; הוא הסיבה של משפחה לקום בבוקר ולהישאר, והוא ההוכחה שהחיים כאן חזקים מההרס שהם מנסים להביא.
על פי נתוני הלמ"ס וניתוחים של התאחדות התעשיינים, התעשייה היא המעסיק הגדול ביותר במחוז הצפון, כאשר השכר הממוצע בתעשייה באזור זה גבוה בכ-35% מהשכר הממוצע בענפי המסחר והשירותים המקומיים. מחקרים כלכליים מראים כי כל משרה יצרנית ישירה במפעל בפריפריה מייצרת בממוצע כ-2.5 משרות נוספות במעגלים התומכים, כגון לוגיסטיקה, הסעדה, תחזוקה, שירותים פיננסיים ושירותים עסקיים. משמעות הדבר היא שפגיעה במפעל אחד המעסיק 100 עובדים, גוזרת גורל כלכלי קשה על כ-350 בתי אב במעגל הרחב. כך משפחות שלמות בצפון, שהיו יצרניות ועצמאיות, הופכות לנתמכות לחסות המדינה.
אם מקבלי ההחלטות יבחרו להתעלם מהאזהרות של ראשי הרשויות בצפון, התרחיש הצפוי הוא עגום ובלתי הפיך - שינוי דמוגרפי אסטרטגי שישנה את פני המדינה. ללא אופק תעסוקתי יציב ומתגמל, האוכלוסייה החזקה והצעירה תהגר למרכז הארץ, ותותיר מאחור אוכלוסייה מוחלשת ומבוגרת שאין ביכולתה לעזוב. קריית שמונה, שלומי ומטולה יהפכו ליישובי ספר מרוקנים שבהם רק כוחות צבא נעים ברחובות, והגבול הצפוני יאבד את העומק האזרחי שהוא כל כך זקוק לו כדי להדוף איומים. המדינה תמצא את עצמה משקיעה מיליארדים בתמיכות סוציאליות במקום בצמיחה, והריבונות הישראלית בגליל תהפוך למושג תיאורטי בלבד, חסר אחיזה במציאות היומיומית.
ההיסטוריה של ישראל מלמדת שגבולות המדינה נקבעים במקום שבו יש אחיזה בקרקע באמצעות תעשייה וחקלאות. לכן השיקום של הצפון לא יכול להסתכם רק בשיפוץ מבנים שנפגעו או בפיצוי כספי חד-פעמי לתושבים שפונו. הוא חייב לכלול תוכנית אסטרטגית מסיבית לתיעוש, להקמת מפעלים חדשים ולהבאת יזמות טכנולוגית לגליל, כזו שתייצר את אותם מכפילים כלכליים חיוניים.
הביטחון האמיתי של ישראל נמצא כעת בצומת דרכים היסטורי ומכריע. כדי למנוע את הקריסה הכלכלית, המדינה חייבת להציג תוכנית חירום אופרטיבית מיידית שיוצרת כדאיות כלכלית ברורה ליזמים ולתעשיינים ולנקוט בצעדים אגרסיביים לעידוד התעשייה בצפון, כמו פטור מלא ממס חברות לשנים ארוכות למפעלים בקו העימות, סבסוד עמוק של עלויות הפיתוח והקרקע, ומענקי הון ללא בירוקרטיה למי שמוכן להקים כאן קווי ייצור תחת אש. בלי תמריצים כלכליים מובהקים, ההון הפרטי ימשיך לזרום למרכז, והצפון יישאר מאחור. כל יום שעובר ללא החלטה תקציבית כזו הוא נזק מצטבר לקופת המדינה ולביטחון הלאומי. תמיכה כלכלית כזו צריכה לכלול גם השקעה במוסדות תרבות, בילוי ופנאי, הנדרשים לצעירים, שנחשפו לצורך בהם בשנתיים של הפינוי למרכז. עלינו להבין שעלות שיקום של חבל ארץ נטוש בעוד עשור תהיה גבוהה פי כמה מעלות התמיכה בתעשייה היום. כדי לעבור מסיסמאות למעשים צריך לעודד תעשיה יצרנית בצפון. הכלכלה היא קו ההגנה האחרון שנשאר לגליל.
הכותב הוא יו"ר קליל ומועמד לנשיאות התאחדות התעשיינים