מאות תושבים ובעלי עסקים חסמו היום (שלישי) את הכניסה לקריית שמונה, במחאה על מצבה הכלכלי והחברתי של העיר מאז סיום המלחמה. המפגינים טענו להזנחה מתמשכת מצד המדינה, לקריסה של העסקים המקומיים ולחוסר אופק עבור תושבים שחזרו לעיר לאחר תקופת פינוי ממושכת.
ניר אלי, בעלים של "אנשו פאב", הפאב היחיד בעיר שפועל כבר קרוב ל־30 שנה, תיאר מציאות קשה:
"בזמן האחרון המצב מתחת לכל ביקורת. בין שלושה לארבעה שולחנות בערב. כל יום אני מתעורר עם מחשבה לסגירה של העסק", אמר. לדבריו, הוא פתח את הפאב שבוע לאחר הפסקת האש במטרה להחזיר חיים לעיר, אך לדבריו, "השקענו סכומים גדולים בפתיחה, והמדינה לא רואה את זה. לא קיבלנו שום דבר".
אלי הוסיף כי גם האווירה בעיר קשה: "גם כשאנשים באים, הם באים בלי שמחת חיים. אין אווירת בילוי. זה מאוד עצוב. לא קל לנו".
אמיל פרץ, בעל מסעדה ונגריה בעיר, סיפר כי מאז המלחמה חלה צניחה חדה בהכנסות: "לפני המלחמה עבדנו יפה. היום העבודה ירדה ב־50 עד 60 אחוז", אמר. לדבריו, נאלץ לצמצם משמעותית את כוח האדם: "היו לי שמונה עובדים, היום אני והבן שלי עובדים לבד". פרץ הוסיף כי הוא שוקל למכור את עסקיו ואף לעזוב את העיר: "אין לי דרך אפשרית להתפרנס. בנתניה זה חיים אחרים, פה אתה לא יכול להתפרנס היום".
במהלך ההפגנה נשמעו קריאות זעם וסיסמאות, בהן "לחם, עבודה" וקריאות קשות נגד הממשלה. אחת המפגינות אמרה: "חזרנו לעיר שאין בה כלום - העסקים סגורים, אין פרנסה. הילדים שלי נאלצו לעזוב. אנחנו רוצים את החיים שלנו בחזרה, ולא נוותר עד שנקבל את מה שמגיע לנו. אחרת - לא תהיה עיר".
צעירים שהשתתפו במחאה הדגישו כי מדובר במאבק על עתיד האזור כולו: "המלחמה הזאת היא לא רק על קריית שמונה, אלא על העתיד שלנו לעשרות שנים קדימה. אין לנו יותר פריבילגיה לוותר על העיר".
ז'קלין אל־חרר, תושבת קריית שמונה משנת 1959, שחזרה לעיר לאחר שפונתה לירושלים, תיארה תחושת מועקה קשה:
"זה לא אותו הבית. אנשים חזרו בלי ביטחון ובלי עבודה. העיר עצובה", אמרה. אל־חרר, שסיפרה כי נכדה עמיתי אלון נפל במהלך שירותו הצבאי, הוסיפה: "אנחנו מחזיקים את הצפון. אם לא נהיה פה - לא יהיה פה כלום".
בשל המחאה נחסמה הכניסה לעיר למשך זמן ממושך ונרשמו שיבושי תנועה. המפגינים הודיעו כי ימשיכו בפעולות המחאה עד שיינתן מענה ממשי לדרישותיהם מצד הממשלה.