הקואליציה בטירוף. שתי נסיבות מתסכלות ומלחיצות חברו להן יחדיו, ושתיהן מביאות אותה להתנהגות היסטרית, לא רציונלית, די מטומטמת. ראשית, הקדנציה בסיומה וחוץ משיתוק המדינה, יצירת מעין כאוס חוקתי, הפקרת יישובי הצפון והדרום, מאות הרוגים וחטופים, בריחת מוחות לחו"ל, היא לא רשמה אף הישג, גם לא לשיטתה.
כמעט שום עניין קונסטרוקטיבי שקשור לאג'נדה הימנית-שמרנית לא קודם באופן אמיתי על ידי הממשלה הזאת. נכון, בית המשפט העליון חסר כמעט בשליש, הרשות השופטת מיובשת, קמפיין הרעל נגד המערכת המשפטית מגביר את חוסר האמון בה, אבל האם זה מה שבוחרי הממשלה ציפו לקבל ממנה בתום כמעט קדנציה מלאה? אף לא שופט שמרן אחד, אף לא חוק אחד ראוי לשמו, רציני, שעונה באופן אמיתי להגדרה "רפורמה משפטית"?
הסיבה השניה להיסטריה היא כמובן הפריימריז בליכוד. ח"כים שנמנמו קצת בשנתיים האחרונות חייבים להשמיע קול, אחרת כל מה שיזכרו להם מהקדנציה הזאת הוא כלום שום ודבר. קחו לדוגמה את ח"כ גלית דיסטל-אטבריאן. היא מזוהה עם ארבעה מיתוגים שליליים מהקדנציה הזאת: כישלון בוטה מביך, אסוני, בתפקודה כשרת ההסברה בימים הראשונים של מלחמת השבעה באוקטובר, מה שהביא להתפטרותה מהתפקיד; הבכיינות שלה על "התקציב למדפסת" שלא היתה לה לדבריה במשרד; הנעילה המכוונת שלה במרפסת על ידי יועצי נתניהו שלא סבלו אותה אף פעם ועדיין לא סובלים; וראיון ה"חזרה בתשובה" שלה אצל ליאור קינן בחדשות 13 על הנזק שהיא וחבריה גרמו לעם ישראל.
לאחר שהבינה שהיא מושלכת לכלבים, ואף אחד לא רץ אליה בזרועות פתוחות בצד השני, היא יצאה בשאלה בחזרה, וביקשה לקבל בחזרה את אמונו של נתניהו. זה לא היה קל במיוחד, ודרש ממנה למקסם את כישורי החנופה שלה, אפילו מעבר לקריאה ההיסטורית שלה על דוכן הנואמים בכנסת, לפיה נתניהו הוא הוא "אבי האומה".
את דרכה חזרה לבייס החליטה לעשות דרך המכנה המשותף המאפיין ביותר שלו - אהבת הדת והמסורת (מאפיין ראוי במיוחד לולא היה נעשה בו שימוש פוליטי ציני ובזוי כפי שאטבריאן וחבריה עושים בו).
בנאומיה ובדבריה על הזהות היהודית הפגינה בעיקר בורות, חוסר התמצאות בגוונים השונים ביהדות הארץ והעולם, ירתה לכל עבר סיסמאות מביכות על רפורמים וקונסרבטיבים, וקשקושים על ארון הספרים היהודי, כשיש ספק רב (מהתבטאויותיה אפשר ללמוד זאת), אם בכלל נהגה לפתוח אותו. מילא.
אתמול באחד מנאומי הפאתוס המצחיקים שראיתי, כשהיא מעבירה בהצעה טרומית את הצעת "חוק הגשמת הזהות היהודית במרחב הציבורי", היא אמרה, בין השאר: "אני מכריזה שהעם היהודי יהיה חופשי בארצו להתפלל, להניח תפילין ולממש את הזהות היהודית שלו בגאווה ובעוצמה". כששמעתי את הנאום, הצצתי מהחלון לראות אם כמו לאחר הכרזת האו"ם ב-1947 רחבי העיר כבר התמלאו במעגלי הורה (אולי הפעם בהפרדה).
במטרת החוק נכתב כי הוא נועד "להבטיח את יכולת הגשמת מילוי חובתו של עם ישראל לבטא את זהותו הלאומית והדתית במדינתו הריבונית, כפי שציווהו בורא עולם, לפי מנהג אבותיו ואמותיו, ואת זכותו למלא חובה זו ללא חשש מהפרעה או רדיפה של בעלי סמכות, של זרים או בשל התערבות חיצונית למדינת ישראל באמצעות חוקים וכללים שנקבעו ידי גורם שאיננו כפוף לבחירתם, ואינו משרת את צרכיהם ואת רצונותיהם של אזרחי מדינת ישראל".
מי מפרש את רצון האל, ומי אמור לעצור אותו?
קשה להחליט מהיכן להתחיל להתייחס לגבב המילים הללו שכאילו חוברו בדבק זול אחת לשניה, ולחשוב שהיא היתה כלת פרס ספיר לספרות (אה, בעצם זה היה שקר שלה). נתחיל מ"כפי שציווהו בורא עולם". הפליא אותי שהרבנית אטבריאן לא יודעת את מה שכל תלמיד יהודי יודע, שאת הציוויים האלוקיים מפרשים אנשים בדרכים שונות. לא רק האורתודוקסים, הרפורמים והקונסרבטיבים, אלא גם החסידים והליטאים, הציונות הדתית והציונות החרד"לית, וגם בכל קבוצה כזאת אנשים מגיעים לפירושים שונים מאד אחד מהשני.
כך למשל יגאל עמיר, והרבנים שהתייעץ איתם לפני הרצח, סבורים שהקב"ה ציווה להרוג את יצחק רבין. אז אולי בכל זאת, כבוד הרבנית אטבריאן, כן כדאי שבמקרה כמו של יגאל עמיר "בעלי סמכות" דווקא כן יפריעו לו לממש את "הציווי האלוקי". אולי גם לא הבנתי את החוק. אולי, כיוון שהרבנית אטבריאן נותנת בהצעת החוק שלה כוח נוסף לרבנות הראשית. כוונתה היא שהרבנות - היא שתפרש את הציווי האלוקי עבור כולנו. באשר ל"התערבות החיצונית", הרבנית הצדיקה בוודאי מתכוונת לתנועות הרפורמיות והקונסרבטיביות, הדמוניות והמרושעות האלה שתומכות כלכלית במדינה היהודית, ישראל, כל כך הרבה שנים. מילא, אבל רגע, ומה לגבי התנועות הללו בישראל? הופה, לקונה, הרבנית הצדיקה לא סגרה את כל הפרצות.
החוק מפרט בין היתר את איסור הפרעה להנחת תפילין או תפילה במרחב הציבורי, איסור התערבות בנוסח ומסורת תפילה, חובת התקנת מזוזה במוסדות ציבוריים וחובת היכרות שופטים עם המשפט העברי.
לא ארד לעומקם של כל סעיפי החקיקה הגאונית הזאת, רק אציין שיותר משהצעת החוק הזאת פוגעת בערכי הליברליזם, היא פוגעת בערכי הדת. אני כיהודי מאמין לא רוצה שהרבנית אטבריאן תכניס לי את בורא עולם ורצונותיו לחקיקה בכנסת. הכנסת דת ואמונה לחקיקה של גוף אזרחי חילוני הופכת אותן לבדיחה, למרמס, למטבע של עסקנים. בציבור שממנו אני מגיע קוראים לזה: "חילול ה' בפרהסיה".
כשעברה הצעת החוק גם למדנו מי כתב אותו עבור אטבריאן. חוקרת פורום קהלת לשעבר בשם נגה ארבל מיהרה להתפאר בעניין בכמה פלטפורמות. לא מכיר אותה לעומק, רק נתקלתי בה באחרונה בראיון שהעניקה בערוץ 14, שם הסבירה בכובד ראש כי הדרך הטובה ביותר להתמודד עם מה שמעוללים לנו שופטי בית המשפט העליון היא לממש את סמכותו של שר הביטחון ולהכניס אותם למעצרים מנהליים. זו הרמה של כותבת חוק "בורא עולם".
ואחרי כל זה צריך לומר מילה נוספת. אנשים כמו אטבריאן וארבל לא צריכים סיבות לבצע בדת ובדמוקרטיה מעשים מגונים, ובכל זאת להעניק להם עוד סיבות לבצע את זממם זה מעשה בלתי נסלח. גם אני סבור שהטרנד שפשט בשנים האחרונות בקרב חלקים באוכלוסיה החילונית להילחם במניחי תפילין ובמתפללים במרחב הציבורי הוא טרנד היסטרי, מגוחך, דוחה, ולא פעם כולל גם ביטויי שנאה קשים.
מי שאמור להגן על מניחי התפילין והמתפללים במרחב הציבורי הם לא חוקי דת בזויים שאטבריאן דוחפת לנו, אלא להיפך - חוקים בסיסים, אזרחיים, ליברלים, ובראשם חוק יסוד כבוד האדם וחירותו - זכותו של אדם לספר סיפור חייו בביתו, בשכונתו, בעירו ובמדינתו, גם אם התנהגותו לא באה בטוב למישהו אחר.