ביום סוער במיוחד עם סופת "ביירון" שהגיעה לישראל, הרוחות לא מפסיקות, אך וולנטינה דנילנקו, פרבר מריה ויוכי דניאל סולמני, לא מוותרות על אף יום ומגיעות בכל מזג אוויר.
אף אחד גם לא מופתע מהנוכחות הגבוהה ביום כזה. "גם בגשמים אנחנו באות", אומרת יוכי, בת 75, ל-וואלה. "תראה, זה המקום שמוציא אותנו מהבית. אפילו מזג אוויר, כמה חמור שלא יהיה, לא יעצור אותנו".
המקום הזה, מיזם של עמותת רעות בשותפות עם עיריית שדרות וארגון הג'וינט, מחזיק הרבה יותר מהגדרה טכנית של "מפעל תעסוקתי". שנתיים אחרי המלחמה והפינויים, ובעיר שקולטת מחדש את תושביה אחרי חודשים בבתי מלון, המפעל הפך למשהו שקשה להגדיר במילים: רשת ביטחון רגשית, קהילה מחבקת, מסגרת שמחזירה משמעות יומיומית למי שחי לבד, די בבדידות יש לציין.
כמו רבים מתושבי העיר, גם שלושתן פונו לבתי מלון באיזורים שונים לבדם. "כל אחת הייתה במקום אחר, התגעגענו להיפגש ולראות האחת את השניה". מהרגע של הפינוי עד לחזרה עברו מספר חודשים, והן היו הראשונות לחזור. "התגעגענו. העיר הייתה ריקה לגמרי", סיפרה וולנטינה. היא זוכרת היטב את ה-7 באוקטובר. "ראיתי אותם מהחלון שלי. המחבלים הסתובבו בשכונה, דפקו בכל מקום, ירו, צעקו. אני התחבאתי בבית עד שהלכו, לא אשכח את זה. אנחנו מכירות הרבה אנשים שנרצחו מה-7 באוקטובר".
יוכי ומריה מצטרפות: "העיר חטפה הרבה ואנחנו עכשיו משקמים אותה. לא היינו בבית שלנו חודשים רבים. כל הזמן שאלנו את עצמנו אם נחזור, בתקווה שזה יקרה מה שיותר מהר. היו לנו עזרה במלונות, אבל אין כמו הבית. לא יכולנו להישאר מול ארבע קירות בחדר קטן בבית מלון".
"הרחובות היו כמו אחרי סערה", סיפרה מריה. כשמשתתפות המרכז מדברות על החזרה לשדרות, הן משתמשות הרבה במילה "שקט". לא השקט הטוב, אלא זה שמצביע על ריקנות. "העיר היתה ריקה", מספרת מריה בת ה- 85. "חזרתי בפברואר. לא ראיתי אנשים ברחוב. הדלתות היו נעולות. העירייה עשתה מאמצים, כולם ניסו להחזיר את התושבים, אבל לוקח זמן לנפש להתאפס. המועדון היה אחת מהנקודות היחידות בעיר שבהן הרגשנו שוב שאפשר לדבר, לצחוק, לבכות".
"יש כאן חמימות שאין במקומות אחרים. גם אחרי מה שעברנו, זה הבית שלנו", טוענת מריה. "אנחנו עוזרות לעצמנו ולעיר". המפעל, שמקבל עבודות מחברות שונות ופרויקטים כמו הכנת חבילות שי, מפיצי ריח וגם פרויקט מרגש במיוחד שהשתתפו בו השלוש - פרויקט כלניות של השבעה באוקטובר בו הוכנו כ-11 אלף סיכות לזכר הנרצחים הרבים.
"כשעבדנו עליהן, בכינו", מספרות הנשים. "כל אחת חשבה על מי שהיא מכירה שאיבדנו. אבל זה נתן תחושה שאנחנו עושות משהו למען המדינה, למען הזיכרון".
עינב אברהם, רכזת תחום קשישים במקום, אמרה כי לצד התעסוקה, יום הפעילות כולל חוגים טיפוליים, תרפיה בתנועה, מוזיקה, כלבנות טיפולית ועוד. הדינמיקה החברתית היא גדולה כאן גברים ונשים ביחד. "כמו משפחה שלא נולדה ביחד, אבל בחרה ביחד".
למפעל מגיעים כ-30 משתתפים קבועים, מרקע מגוון. רבים מהם עלו מברית המועצות בתחילת שנות התשעים, אחרים ילידי העיר. טווח הגילים נע בין 70 ל-86. "היופי הוא שאנחנו כולנו מאותו ראש", אומרת מריה. "גם אם באנו ממקומות שונים, מפגעים שונים, מצבים שונים - פה כולם מרגישים ביחד".
"זה עוגן", אומרת יוכי. "משהו לקום אליו. אם לא היה את זה, היינו נשארות בין ארבעה קירות. וזה מסוכן. בדידות היא מחלה".
"הקהילה שהתפתחה כאן הפכה למנגנון טיפולי בפני עצמו", הסבירה אברהם. "אם מישהי לא מגיעה, מיד מתקשרים. אם מישהו חולה שולחים אוכל הביתה. ימי הולדת מצוינים בטקס קצר עם שירים. יום השנה למותו של בן משפחה מצוין בעדינות עם עוגה ודמעות".
"זה מקום שמבין אותך", אומרת ולנטינה. "לא צריך להסביר למה קשה. כולנו עברנו משהו. היום אנחנו מרגישות בטוחות, אבל זה לקח זמן. בערבים אנחנו עדיין חוששות לצאת", אומרת מריה. "לא בגלל שזה מסוכן כמו קודם. פשוט בגלל שהגוף רגיל לפחד. אבל כאן אנחנו נהנות".
"המועדון הזה הוא לא מותרות", אומרת אברהם. "זה צורך בסיסי. כמו תרופה. כמו טיפול. הביקוש גדל והמשאבים לא תמיד מספיקים". אברהם מספרת על רשימת המתנה הולכת וגדלה. "קשה להסביר כמה אנשים מחפשים מסגרת", היא אומרת. "אחרי המלחמה היו טלפונים בלי סוף. אנשים שביקשו מקום להיות בו, אפילו רק לשעתיים ביום. לא לכולם היה מקום. אם היה לי אולם גדול יותר לפחות פי 2, הייתי ממלאת אותו בקלות", היא אומרת.
גם העבודות שמתקבלות מהחברות השונות מסייעות לשמור על יציבות הפעילות. "כשהעבודה זורמת, הנפש זורמת", אומרת דינה. "אם אין עבודה, אנחנו חוזרות לשתיקה. תבואו לבקר. זה חשוב לנו. זה מחזק אותנו. אנחנו רוצות שיראו אותנו. שיביאו לנו עבודה. שלא נשכח שאנחנו עדיין חלק מהעיר הזאת. חלק מהמדינה. אנחנו לא מחפשות רחמים רק הזדמנות. להמשיך. לעמוד על הרגליים ולעבוד".
לפניות - henm@reut-sderot.org.il
יניב צברי, מנכ"ל עמותת רעות בשדרות, הוסיף: "במיוחד היום, כשאנחנו ממשיכים לבנות מחדש את הקהילה בשדרות שלאחר השבעה באוקטובר, המפעל הזה הוא הרבה מעבר למקום עבודה - ומשמש כעוגן של חברה, קהילה והכנסה עבור אלו שלא הצליחו לחסוך הרבה כסף במהלך החיים לתקופת הפרישה. עבור האזרחים הוותיקים שלנו, להגיע לכאן בבוקר זה לא רק 'להעביר כרטיס', אלא לנצח את הבדידות שהתעצמה מאוד בתקופה האחרונה, ולהרגיש נחוצים, חיוניים וגאים".
"המפעל התעסוקתי הוא ההוכחה שניצחון הרוח מגיע דרך עשייה ומשמעות. אבל כדי שנוכל להרחיב את המעגל, להעניק לעוד סבים וסבתות סיבה לקום בבוקר ולהגדיל את שעות הפעילות - אנחנו זקוקים לשותפים נוספים. אני קורא לחברות ולמפעלים במשק לראות בנו הזדמנות עסקית וחברתית כאחד; בואו קחו חלק במיזם שבו כל פס ייצור מייצר גם חוסן חברתי".
עמותת רעות שדרות מאגדת תחתיה מעטפת רחבה של פעילויות חברתיות, חינוכיות וקהילתיות המותאמות לכלל שכבות הגיל בעיר. בתחום הרווחה והפרט, העמותה מפעילה מועדוניות לילדים בסיכון, מועדון חברתי-תעסוקתי לגיל השלישי, תוכנית סל"ב (סל לניצול בביתו) ומערך חירום וחוסן קהילתי; לצד אלו מתקיימת עשייה חינוכית ענפה הכוללת מעונות יום לקטנטנים, העשרה תורנית בגני הילדים, פעילות נוער, מדרשת "לפידות" לבנות שירות לאומי, מרכזי זהות, ועוד.