ב־7 באוקטובר 2023, בסביבות השעה 06:30 בבוקר, רס"ם מתנאל וארוסתו בר התעוררו לקולות פיצוצים עזים בשדרות. "כבר מהרגע הראשון הבנתי שמדובר בירי רקטי", הוא מספר בראיון לוואלה. הם קמו במהירות ונכנסו לממ"ד, וכעבור שניות נשמע "צבע אדום". השניים נשארו במרחב המוגן כחמש דקות. "מהר מאוד הבנו שהפעם מדובר באירוע חריג ולא בעוד ירי שגרתי שאליו הורגלנו כתושבי שדרות".
לאחר הפוגה קצרה יצא מתנאל מהבית לכיוון חדר השירות שבחצר, מקום יחסית ממוגן, כדי לעשן סיגריה. בזמן שעמד שם נשמע שוב צבע אדום ולאחריו קולות ירי מנשק קל. "עם היריות הראשונות הבנתי שמדובר במחבלים ולא באירוע פלילי". הוא השליך את הסיגריה, נכנס וביקש מבר לחייג למשטרה כדי לברר אם יש מחבלים בשדרות. בסביבות השעה 06:45 כבר היה ברור שמדובר באירוע טרור. המשטרה הנחתה לנעול את הבית, לסגור תריסים ולהישאר בממ"ד. דקות אחר כך התקשר לאחיו אריאל, פרמדיק בתחנת מגן דוד אדום בעיר, כדי להבין מה קורה. "אריאל אמר לי שיש מחבלים בשדרות, שיש פצועים בתחנה וביקש ממני להגיע ולעזור בהגנה על מד"א".
תוך דקות ספורות לבש מתנאל מדים, ביקש מבר להוציא את המחסנית הנוספת של האקדח הפרטי, אמר לה לנעול את הבית ולהישאר בפנים, ויצא החוצה. כבר באזור החניה שמע את הירי מתגבר. "דרכתי את האקדח והזהרתי שכנים שהביטו מהחלונות להיכנס פנימה ולנעול את הדלתות. לאחר מכן נכנסתי לרכב ונסעתי".
כשלושים מטרים מהתחנה מתנאל הבחין בטנדר לבן עם אנשים חמושים שנע בכביש ממזרח למערב. רק בדיעבד הבין שמדובר בטנדר של המחבלים. הוא עצר ליד התחנה, נכנס פנימה וראה את אחיו אריאל יחד עם צוות של חובשים ופרמדיקים מטפלים בשלושה פצועי ירי. כששאל מה קורה, הבין שוב עד כמה האירוע רחב היקף. "ביקשתי מאריאל לאבטח את הכניסה הראשית של התחנה עם האקדח שלו, בעוד הוא עצמו יאבטח את הכניסה המשנית".
בשעה 07:00 התקשר למג"ד, סא"ל דניאל לוריא, ודיווח לו כי יש מחבלים בשדרות וכי נדרשת הקפצה של הגדוד. המג"ד הופתע מהשיחה, אך הבין את חומרת הדברים, אמר לו לשמור על עצמו והבטיח לברר את המצב. חמש דקות לאחר מכן חזר אליו המג"ד, הודיע שהוא בדרך לשדרות ושכבר הקפיץ את כל מפקדי הפלוגות.
"בסביבות 07:15 הבחנתי בכ־12 חמושים שהתארגנו סמוך לתחנת מד"א", נזכר מתנאל. לאחר שהבין שמוקד האירוע נמצא רחוק יותר, אמר לאריאל לנעול את הדלתות ויצא להצטרף לקבוצה שהתארגנה בחוץ. שם פגש שוטר שניהל את הכוח וביקש ממנו לחלק את הלוחמים לשני צוותים. הוא הוביל מחצית מהכוח והשני נשאר תחת פיקוד השוטר. הם החלו לנוע במהירות לכיוון מקור הירי, שבשלב זה נראה שמגיע מאזור תחנת המשטרה בעיר.
לפתע שמע קול מוכר שקורא בשמו. כשהסתובב ראה את רס"ר במיל. יקיר זגורי, רס"פ הניוד של הגדוד ושוטר מג"ב באזרחות, מצטרף אליהם. כשהתקרבו לתחנת המשטרה זיהו שני ג'יפים - אחד צבאי מסוג דוד ואחד משטרתי מסוג קרקל - ושמעו פיצוצים שהבינו כי מדובר ברימונים. היה ברור שהקרב מתרחש בתחנת המשטרה עצמה.
הכוח עצר במרחק של כעשרים מטרים מהתחנה והתארגן. הוחלט לחתור למגע ולסיים את האירוע במהירות האפשרית. הצוות שלו דילג לכיוון הג'יפ הצבאי, בעוד הצוות השני נע לעבר הג'יפ המשטרתי. במהלך התקדמותם ספגו אש כבדה ונאלצו לתפוס מחסה מאחורי כלי הרכב. משם השיבו אש מדויקת לעבר המחבלים שירו מתוך תחנת המשטרה, בידיעה שבתוך הבניין מוחזקים בני ערובה.
רימון נזרק לעברם מתוך התחנה והתפוצץ סמוך לג'יפ, אך למזלם לא גרם לפגיעות. הוא יצא מהמחסה, ירה מספר כדורים, ואחד מהם פגע במחבל באזור המותן. למרות הפגיעה, המחבל המשיך לירות. הוא צעק לשוטר ממג"ב לבצע דילוג נוסף לעבר הכניסה לתחנה, בזמן שהצוות שלו נותן חיפוי. לאחר הדילוג המשיך לתאם עם השוטר ועם שאר הלוחמים את התקדמותם לקראת כניסה למבנה.
בסביבות השעה 08:00, לאחר קרב ממושך, החליטו להיכנס פנימה כדי לחלץ את בני הערובה ולחסל את המחבלים. בדיוק כשעמדו להיכנס, הרגיש יד על כתפו. זה היה לוחם מהימ"מ, שהורה להם לקחת צעד אחורה. הם נסוגו לאחור, ובשטח כבר נכנסו כוחות הימ"מ להשתלט על התחנה.
לאחר מכן מתנאל נכנס לג'יפ הצבאי שעמד סמוך למקום, שם פגש את איתן אדנני, לוחם חפ"ק מגדוד 13 של גולני. איתן סיפר לו על האירועים הקשים שעברו הלוחמים בבוקר, בבסיס נחל עוז ובאזור חץ שחור, ועל חבריו שנותרו מפוזרים בעיר. הוא הציע לאיתן להצטרף אליו, והם יצאו לאתר את שאר אנשי הצוות. במהלך הסריקות הקימו נקודת איסוף פצועים מאולתרת, שם טיפלו בפצועים אזרחיים, שוטרים ולוחמי ימ"מ. הוא ארגן רכבים פרטיים ששימשו כרכבי פינוי והעביר דרכם שלושה פצועים לתחנת מד"א. כך למעשה ניהל את הנקודה עד שהתייצבו כוחות נוספים בשטח.
בסביבות השעה 09:45 חזר לתחנת מד"א, שם כבר הוקם חפ"ק מאולתר בידי קצינים בכירים. הוא הציג את עצמו בפני מח"ט גבעתי וסיפר לו על המצב בשטח. המח"ט נתן לו גזרה לסריקה בשכונות הצפון־מערביות של העיר. במהלך הסריקות חבר לשאר לוחמי גולני שהתמקמו בבית פרטי עם משפחה. הוא ריכז את כולם תחת פיקודו וארגן את ההגנה במקום.
בבתים הסמוכים התמקמו קבוצות נוספות של אזרחים ובני נוער דתיים. הוא החליט להעביר את הבנות לבית שבו שהו הוא והלוחמים, ואת הבנים לבית השני, כשעל כל בית הוצב כוח אבטחה משלו. כך נוצרו למעשה שני בתים מוגנים.
במהלך הסריקות שערך נתפס מחבל נוח'בה. הוא נמסר לשב"כ בתחנת מד"א. גם בשעות אחר הצהריים המשיכו בסריקות ותפסו מחבל נוסף באותה הדרך. מכיוון שבתחנת מד"א לא היה מקום לקלוט את כל הנפגעים, הוא הורה לפרוץ את היכל הספורט הסמוך ולהשתמש בו כמתחם לריכוז גופות. יחד עם מחלקה מבא"ח צנחנים טיהרו את המבנה וריכזו בו גופות של מחבלים בקומה הראשונה ושל אזרחים וחיילים בקומה השנייה. העבודה נמשכה עד שעות הלילה המאוחרות.
מתנאל הגיע לביתו רק בבוקר שלמחרת, לאחר שהעיר נראתה בטוחה יותר, נסע לביתו לארגן ציוד, ומשם המשיך לביסל"ח כדי להצטרף למשימות הגדוד.
מתנאל בן 33, במקור מאילת, מתגורר בשדרות בשלוש וחצי השנים האחרונות. לפני שעבר לשדרות חי באילת כל חייו. בפברואר 2024 נישא לאשתו בר, לאחר שחתונתם שתוכננה לנובמבר 2023 נדחתה בעקבות אירועי השבעה באוקטובר. הוא התגייס בשנת 2010 לשריון, שירת בגדוד 9 בפלוגת המסייעת כמפקד לוחמים ובהמשך כרב־סמל פלוגתי, ולאחר מכן עבר לגדוד 77 שם שימש רס"פ. ב־2013 חתם קבע והמשיך לתפקיד רס"ר החטיבה הצפונית באוגדת עזה, שבו שירת עד 2018. לאחר מכן עבר לשרת בטנא שבערבה עד אמצע 2022, ומשם לבית הספר למ"כים בביסל"ח, שם שימש רס"ר גדוד 17. בינואר 2025 עבר לתפקיד רס"ר מת"ק עזה.
כשלושה חודשים לאחר אירועי השבעה באוקטובר, בתחילת 2024, חווה התקף פוסט־טראומטי ראשון. מאז אובחן רשמית ומוכר במשרד הביטחון כפוסט־טראומטי, ואף מועמד לצל"ש מטעם יחידתו הקודמת על תפקודו באותו יום. לדבריו, דווקא המרחק מהאירוע איפשר לו להבין עד כמה עמוקות ההשלכות הנפשיות וכמה חיוני לדבר עליהן בגלוי. הוא מתאר התמודדות יומיומית עם פלאשבקים, הזעות לילה והתפרצויות זעם, אך במקביל מצא משמעות חדשה בהעלאת מודעות לנושא. "כל פלטפורמה שתוכל לספר את סיפורם של הלוחמים והאזרחים, ולתת מקום גם לצד הנפשי של מה שעברנו - אני שם", הוא אומר.
לדבריו, הוא מאמין שכל מי שעבר חוויה דומה חייב למצוא את הדרך לטפל בעצמו כדי שיוכל להמשיך הלאה. אשתו בר, ששירתה בעבר בקבע בחטיבה המרחבית פארן, מהווה עבורו עוגן של שקט ותמיכה. גם כששירת הרחק ממנה, הקפיד לדבר איתה מדי יום ולוודא שהיא לא לבד. אחרי האירוע ביקש מהשכנים שיישארו לצידה עד שיוכל לחזור הביתה. היום, עם הולדת בתם הקטנה שחוגגת השבוע את יום הולדתה הראשון, הוא מרגיש שסוף־סוף יש לו סיבה לקום בכל בוקר עם כוח מחודש. המשפחה הקטנה שהקים הפכה עבורו לסמל של תקווה, של חיים חדשים שנולדו מתוך הרס ושל אמונה שאפשר להמשיך הלאה גם אחרי הרגעים הקשים ביותר.
"באחד הערבים בגדוד זה קרה, ונשאבתי לאחור, כאילו פלאשבק על מה שקרה בשבעה באוקטובר", הוא מספר. "למחרת ראיתי גופות בחלומות שלי ושמעתי אותם קוראים 'תציל אותנו'. אתה מבין שזה חלום, אבל זה היה מציאותי, ואני כולי מזיע. סיוט. והוא חוזר במשך 8-9 חודשים".
"הרטבתי במיטה", הוא ממשיך. "באחת ההפוגות במלחמה הגעתי לשדרות, ראיתי את הגינה שהיא מלוכלכת ורציתי לסדר את הבית. שמעתי פיצוץ וחזר לי הפלאשבק וכל מה שקרה בשבעה באוקטובר. מהלחימה ועד פינוי הגופות".
"ירדתי לאשתי, ובמלון חוזר הפלאשבק, עובר אותי. קופץ למים בבריכה, כוס שנשברת בבית מקפיצה אותך. ואז הבנתי שאני חייב לטפל בעצמי. טיפולים פסיכולוגיים, ועכשיו אני מאובחן כפוסט־טראומה. וגם כשיש רגעים שמחים, אני יודע שהסיוטים יחזרו".
"העשייה היא מה שעוזר לי להתמודד ולנתק אותי קצת, זאת העשייה הצבאית. האחריות על הכתפיים עוזרת לי להתמודד. ה־PTSD זאת פציעה שקופה. אתה רואה לוחמים שאיבדו רגל ויד, ולפעמים אני מסתכל ולא יודע מה אני מעדיף. אני רוצה לחזור להיות מתנאל של לפני מה שאני עובר. אני נמנע ממפגשים חברתיים, מחשש מהפלאשבק. מה שגורם לי לסיפוק זאת המסגרת, הצבא והאנשים. היום אני במת"ק עזה, אני מחובק מאוד שם. זאת יחידה קטנה, כולם מכירים אותי וכולם משפחה".