המילואימניקים זקוקים לפתרון אמיתי - למישהו יש הצעה לחוק גיוס אחר שיעבוד?

באופוזיציה, כולל הממתינים למיניהם על הגדר, בטוחים שמצאו את הגביע הקדוש של הקמפיינים. שהצליחו לדקור את הבטן הרכה ביותר של הימין. שהנושא הזה, מכל הנושאים האחרים, הוא שיביא להדחה של בנימין נתניהו מהשלטון. ולא מעט בצדק. גיוס החרדים פורט על נימי החברה הרגישים ביותר.

אחרי שנתיים של מלחמה, מאות אלפי מילואימניקים שהקיזו דם, תרתי משמע, על שירות בלתי נגמר, הותירו מאחור משפחה, עבודה, לימודים, ולפעמים, למרבה הצער והזוועה, יתומים ואלמנות, אין ספק שהם צריכים תגמול. אין חולק על כך שהם זקוקים לחילופי משמרת. לעוד קהל גדול, בהיקף של אלפים, אם לא עשרות אלפים, שיתרמו למאמץ המלחמתי, יתנו כתף, ויחליפו את המשרתים שנטחנו עד דק תקופה כה ארוכה.

אבל יש גם את הצד השני. נכון שהיה מצופה מהחברה החרדית בכללותה להבין את חשיבות האירוע ולהתגייס מבלי חוק ומבלי שאפילו יתבקשו לכך. רק מתוך תחושת סולידריות, שציבור גדול ורחב חש על בשרו אחרי השבעה באוקטובר, ושרבים וטובים אכן בחרו לעשות מעשה עם אותם תחושות ולתרום כל מה שביכולתם למאמץ המלחמתי, בין אם על ידי שירות, בין אם באמצעים אחרים של החברה האזרחית.

זה לא קרה. אפשר לדון שעות, ימים ושנים מדוע זה כך. האם זו תחושת הניכור והבדידות המובנית שיש בחברה החרדית לעומת הכללית, האם אלה הבדלי תרבות, או אולי באשמת בג"ץ והיועמ"שית שהחליטו דווקא בטיימינג הנוכחי לכפות על המערכת כולה לפתור סיפור של יותר משבעים שנה בתוך שנה וחצי - מה שגרם עוד יותר לתחושת אנטי ואיפשר לקולות הקיצוניים ביותר מכל הצדדים לתת את הטון. בשורה התחתונה מדובר בנושא שחייב תיקון. כל הוויכוח הוא על השאלה איך.

לכן כדאי לנקות מהשולחן את כל הטיעונים הפופוליסטיים של אלה שרק מבקשים לנצל את המצב כדי לתקוע לממשלה. חיילי המילואים זקוקים לפתרון אמיתי ולא לקמפיינרים. די היה לראות את המתקפות על החוק המוצע מאנשים שעיניהם לא שזפה אפילו סעיף אחד מסעיפי החוק, כדי להבין איזה כוחות פוליטיים ותקשורתיים מופעלים כאן, מהשיקולים הכי לא נכונים.

ראש הממשלה עמוק בתוך האירוע. הוא רואה בחוק הגיוס תנאי להמשך כהונתו עוד כמה חודשים. אין יום בחודש האחרון שראש הממשלה או מי מאנשיו לא מדברים עם ח"כ בועז ביסמוט וצוותו על החוק, מתערבים בסעיפיו ובלוח הזמנים של דיוני הוועדה. בשבוע הבא למשל, כדי לזרז את החקיקה, תתכנס הוועדה לדיון לילי אחרי נעילת דיוני המליאה כדי לרוץ קדימה.

ראש הממשלה סימן יעד לאישור החוק בקריאה סופית: ערב נסיעתו לארצות הברית לפגישה עם דונלד טראמפ. נתניהו רוצה להגיע לנשיא ארה"ב עם שולחן נקי ולהשתלט מחדש על סדר היום כפי שהוא אוהב: מדיני, ביטחוני ובינלאומי. איראן, עזה, הסכמי שלום. את חוק הגיוס הוא רואה כמורסה שיש להוציא מהגוף כמה שיותר מהר. להרחיק את האירוע ממערכת הבחירות. עדיף לו שהאופוזיציה תצעק על ועדת חקירה ממלכתית מאשר על חוק הגיוס. לגבי ועדת חקירה יש כמעט קונצנזוס בימין שאי אפשר לסמוך על נשיא העליון יצחק עמית שימנה ועדה אובייקטיבית. גיוס החרדים, לעומת זאת, עושה שמות במחנה הימין.

יודגש, כי נכון להיום אין ערובה לכלום. אף אחד לא יכול לתקוע כף לאיש ולהתחייב כי החוק אכן יביא לגיוס חרדים המוני. אבל ניסיון כנה כן יש כאן. הרבנים החרדים הסכימו למתווה המוצע ומדובר בתנאי חשוב להצלחה. מי שחושב שאפשר לגייס בכוח - טועה טעות מרה. הראיה לכך היא המצב הנוכחי. כעת אין חוק גיוס פעיל. בג"ץ פסל את האחרון שהסדיר את גיוס החרדים. אין מעמד בן-ישיבה בחוק, והצבא לא יכול לדחות שירות או להעניק פטור לשום תלמיד ישיבה חרדי.

בנוסף, מרגע החלטת בג"ץ עומלת היועמ"שית והופכת כל אבן למצוא סנקציות ושלילת הטבות מישיבות ומחרדים, לאחר שקבעה, בהסכמת בג"ץ, שמדובר בגופים המאפשרים למקלט לעברייני חוק המפירים בכל רגע את חוק שירות הביטחון הכללי החל עליהם. ולא רק זה, צה"ל, בהנחיית היועמ"שית ובגיבוי בג"ץ, מרחיב כל העת את אמצעי האכיפה על ידי מעצרים, בבתים, בנתב"ג, כולל צו איסור יציאה מהארץ גורף לכל תלמיד ישיבה העובר על החוק. שזה בעצם כולם. האם זה הביא לכך שהישיבות התרוקנו ותלמידיהם התייצבו כאיש אחד ולב אחד בבקו"ם? התשובה היא לא.

יתרה מכך, שום חוק שתעביר הכנסת, שיסדיר את מעמד בני הישיבות - יהיו בו היעדים מרקיעי שחקים ככל שיהיו והסנקציות דרקוניות ככל שיהיו - לא יהיה יותר נוקשה וחמור מהמצב החוקי הנוכחי. שבו כאמור כל בן ישיבה הוא עבריין על כל ההשלכות שיש בכך. ועדיין, החרדים לא באים. כך שלא משטר סנקציות ולא יעדים בשמיים הם שיביאו לצה"ל את מה שהוא זקוק. מה כן עשוי להביא? הסכמת הרבנים. ברגע שהם יתנו אור ירוק לגיוס לצה"ל למי שלא פוקד באמת את ספסל הלימודים בישיבה- או אז יבואו החרדים לצבא.

ההסכמה לגייס את אותם אלה שתורתם לא אומנותם, אלה שעובדים בשחור, אלה שמצליחים להתגנב למוסדות אקדמאים ולהשלים בגרויות ולהתחיל לימודים גבוהים, הייתה בהסכמה שבשתיקה. הסכמה שבין התלמיד לרבו. לא הייתה קריאה רבנית גורפת לכך, ובמקרים וחצרות מסוימים, אפילו התנגדות לגיוס לאלה שלא לומדים, מחשש שהשירות בצה"ל יקלקל אותם. יגרום להם להוריד את הכיפה.

החוק החדש שמונח היום על שולחן הוועדה משנה את המציאות הזאת מהקצה אל הקצה. לראשונה מדובר בחוק שהרבנים מסכימים לו. מרגע שיעבור יאלצו ראשי הישיבות ומנהיגי הציבור לשלוח את אלה שלא לומדים לצה"ל כדי לעמוד ביעדים שהחוק יקבע.

אחד הטיעונים המשמעותיים נגד החוק הוא כי הוא מלא פרצות ומה שהיה הוא שיהיה. מספר החרדים שיתגייסו לא ישתנה בהרבה מהמצב כיום וכבר ימצאו את הדרך לעקוף את הסנקציות, לוודא שאף תלמיד או ישיבה לא יפגעו, ועולם כמנהגו נוהג. עד הפסילה הבאה של החוק על ידי בג"ץ.

לא בטוח שהם צודקים. תחילה בנושא היעדים. על פי החוק המוצע, חוק ביסמוט, כבר בשנה הראשונה יצטרכו החרדים לגייס כ- 5,400 משורותיהם לצה"ל. לאחר שנה וחצי המספר יקפוץ ל- 8,160 ומהשנה החמישית יעמוד המספר על חמישים אחוז ממחוייבי הגיוס במחזור. הכוונה להגיע, על פי החוק, ליעד סופי של 23 אלף חיילים מבני המגזר. המתווה של יולי אדלשטיין, שרבים מביטים בו בגעגוע כאילו הוא שהיה פותר את צרות העולם, דיבר על פחות. 4,800 בשנה הראשונה. 21 אלף במתווה הסופי.

אגב, אם להשוות לחוק שעבר בממשלה הקודמת, נטולת החרדים, בהובלת הצעקנים הראשיים של היום: בני גנץ, יאיר לפיד, אביגדור ליברמן ונפתלי בנט, זה נראה כמו בדיחה. המתווה שלהם דיבר על גיוס של 1,500 חרדים בשנה הראשונה וכ-2,100 בלבד במתווה הסופי. כשמטיחים בהם את המספרים תגובתם האינסטינקטיבית היא שצרכי הצבא השתנו ב-7 באוקטובר. זה אמנם נכון, אבל מי שטעה לחשוב שאין צורך בחיילים נוספים אז, ולא העריך שישראל תידרש אי פעם למלחמה ממושכת, למרות שנשא בתפקידים הבכירים ביותר של ראשי ממשלה ושרי ביטחון, מוטב לו שלא יטיף מוסר כעת.

אחרי שהתברר שהמספרים בחוק החדש גבוהים יותר מקודמיו, צריך לבחון את משטר הסנקציות שיוודא שאכן החרדים יגיעו למספרים גבוהים וחסרי תקדים אלה. במתווה של גנץ-ליברמן-לפיד-בנט לא היה כל מנגנון כזה. מספרים שרשומים על הנייר. לא היו סנקציות, לא אישיות ולא מוסדיות. במתווה של אדלשטיין היו, ואמנם משמעותיות, אבל כאמור החוק לא זכה לתמיכת הרבנים, מה שהיה מבטיח את הישארות המצב הקיים. כאמור המצב החוקי הנוכחי כולל סנקציות מהחריפות ביותר שניתן והחרדים לא באים.

גם המתווה של ביסמוט מציע סנקציות מוסדיות ואישיות קשות על הישיבות ועל תלמידיהם. ראשית, בניגוד לנטען, הישיבות לא יקבלו מייד את הכסף עם אישור החוק. על פי המתווה החדש, הישיבות יקבלו רק 50% מתקציביהן ואילו יתרת הכסף תישמר על ידי קופת המדינה. במידה שיעמדו ביעדי הגיוס בשנה הראשונה - ישתחרר הכסף במלואו. במידה שלא - ייגנז לתמיד. הדבר נועד לגרום לישיבות לעמוד ביעדי הגיוס על ידי עידוד אלה שלא לומדים באמת ללכת לצה"ל ולא להישאר רשומים בישיבות סתם. עוד דבר שמופיע בחוק - לראשונה- סנקציה פלילית על ראש מוסד שישקר למערכת. סעיף כזה לא הופיע אפילו במתווה של אדלשטיין, בטח שלא בחוק הדרדלה של לפיד-גנץ-ליברמן-בנט.

ויש בחוק החדש גם שורה של סנקציות אישיות קשות. למעשה החוק יקבע שלומדי התורה, שתורתם אכן אומנותם, יהיו כאלה. המשתמטים לא יורשו לצאת מהארץ, לעשות רישיון נהיגה, לעבוד, ללמוד במוסד לימודים שאינו ישיבה, וכן לא לרכוש דירה במסגרת מחיר למשתכן עד גיל 26. בגיל הזה בחברה החרדית יותר מ-90% כבר נשואים עם ילדים. זו סנקציה קשה ביותר. הטענה כי ראשי הישיבות ממילא לא רוצים שתלמידי ישיבה יצאו מהארץ ויוציאו רישיון, מגוחכת. ראשי הישיבות לא רוצים זאת כלפי אלה שאכן לומדים בישיבה. כלפי המתפרפרים למיניהם זו ענישה קשה ביותר. והחוק, בראש ובראשונה, מדבר עליהם.

במידה שהחוק יעבור, יהיה זה החוק הראשון בספר החוקים הישראלי שמטיל ענישה כבדה על אוכלוסייה שלמה על עבירה מסוג זה. רק כדי לסבר את האוזן, כאשר ניסתה הקואליציה להעביר חוק שיביא לגירוש משפחות מחבלים שרצחו יהודים, נזעק בית המשפט על כך שמדובר בענישה קולקטיבית ועוד על בני משפחה שלא צריכים לשאת את עוון בן משפחתם הרוצח. הסנקציות החלות כיום וימשיכו גם אחרי שיעבור החוק, למשל על סבסוד המעונות, הם פגיעה ישירה באישה וילדיו של תלמיד הישיבה. פתאום כשמדובר בחרדים, לא חוששים מפגיעה קולקטיבית או בבן משפחה אחר שלא חטא. אבל החרדים כבר התרגלו שהם סוג ג' או ד' בעיני רבים. בעיקר בעיני שופטי בג"ץ.

ראש הממשלה לא ביקש חנינה מנשיא המדינה כדי להסית את תשומת הלב הציבורית מחוק הגיוס. הוא באמת מתכוון לזה. בתמיכה אגרסיבית ויוצאת דופן של נשיא ארה"ב, שפנה להרצוג בבקשת חנינה עוד לפניו, נתניהו מאמין שהרצוג אכן יעניק לו אותה.

המאוכזבים אם זה יקרה יהיו משני הצדדים. בימין היו רוצים לראות את המשך המשפט, המשך הקריסה, ואת גילוי העברות שנעשו על ידי בכירי מערכת אכיפת החוק שלא בחלו באמצעים כדי להביא להפלת ראש הממשלה, מה שהביא להפלתם, לפחות ציבורית. ואילו בשמאל היו רוצים לראות את נתניהו ממשיך עד הסוף ולו בשל התקווה שיורשע אפילו באיזה הפרת אמונים איזוטרית כדי שיוכלו להמשיך להדביק לראש הממשלה תדמית של עבריין.

העניין הוא שההליך, במידה שימשיך כסדרו, ימשך עוד שנים רבות. צריך מידה מסוימת של גדלות נפש כדי לוותר על שני המאוויים האלה, משני הצדדים, ולתמוך בחנינה, ולו בשל העובדה שלהחזיק את ראש הממשלה, שלוש פעמים בשבוע, כל שבוע, משעה שהוא קם בבוקר ועד ארבע אחר הצהריים, זה דבר לא נורמלי. אם יש אינטרס ציבורי הרי הוא שראש ממשלה, כל ראש ממשלה, יוכל לתפקד נורמלי.

אפשר להבין את הטענה שאם נתניהו רוצה לנהל את משפטו מבלי לסנדל את המדינה במשפט לא נגמר ואינטנסיבי, שיתכבד לפרוש או לצאת לנבצרות, וכשיסיים וינקה את שמו - שיחזור. יחד עם זאת צריך לזכור שבמידה שזה יקרה, יתפתח תקדים מסוכן בהרבה. תקדים שייתר למעשה את הבחירות ויעניק את כל הכוח, כולל בקביעת זהות ראש ממשלת ישראל, בידי פקיד ציבור, או במקרה הזה פקידה, היועמ"שית, שבאבחת החלטה אחת על הגשת כתב אישום תדיח ראש ממשלה מכהן. כדאי שאלה שמייחלים להזזתו של נתניהו יזכרו את הכלל הפשוט בפוליטיקה, שהגלגל ממשיך ומסתובב. היום נתניהו ראש הממשלה והיועמ"שית מהאופוזיציה. מחר זה יכול להיות ראש הממשלה שלהם והיועמ"ש מהקואליציה.