הרמטכ"ל אייל זמיר קרא להקמת ועדת חקירה חיצונית ואובייקטיבית שתבחן את מחדל שבעה באוקטובר ברמה הלאומית, בדומה לוועדת החקירה שהוקמה לאחר מלחמת יום הכיפורים. במכתב ששלח לקצינים בצה"ל, המתבסס על מסקנות צוות תורג'מן שבחן את תחקירי המלחמה, כתב זמיר כי "צה"ל לקח אחריות ותחקר עצמו, אולם האירוע אינו נחלתו בלבד ולא יהיה זה ראוי להפנות את כל הזרקורים רק כלפיו", והדגיש כי ועדה כזו נדרשת כדי "להגיע לחקר האמת ולמסקנות מלאות".
לקריאת המכתב המלא - לחצו כאן
לדבריו, ועדת חקירה כזו צריכה לתחקר "את הממשק בין הדרג המדיני לדרג הצבאי, את התפיסות המדיניות והביטחוניות שקדמו למלחמה, את 'הקונספציה', את המודיעין ואת ההתרעות שהונחו בפני מקבלי ההחלטות, את תהליכי הבקרה והמעקב ואת יחסי הגומלין והאחריות בין הגורמים השונים".
זמיר התייחס במכתבו גם להטלת אחריות אישית על מפקדים, על רקע המחלוקת סביב מסקנות צוות תורג'מן והדיון הציבורי על בדיקתן מחדש. "הוועדה לא דנה באחריות אישית, מחדל שבעה באוקטובר הוא כשל מערכתי ומתמשך", כתב. "הטלת אחריות אישית על מפקדים, שהקדישו את חייהם לביטחון המדינה, היא החלטה כבדה, וראוי שהחלטות כאלה לא יהיו מושפעות מלחצים חיצוניים וייעשו בזהירות יתרה". זמיר הוסיף כי "אין ספק שכל אחד מבעלי התפקידים ששמם נקשר באירועים - יישא על עצמו עול כבד בכל ימי חייו. רק ועדת חקירה בעלת תמונה מלאה, רחבה ומעמיקה, תוכל לקבל הכרעות אישיות נוספות שוויוניות וראויות. עם זאת, אין בכך כדי להפחית מאחריותו של צה"ל ושל המפקדים".
"צה"ל נכשל במשימתו העליונה"
זמיר הזכיר כי ביטחון המדינה, הגנת הגבולות והגנת האזרחים הן "משימות באחריותו הישירה של צה"ל" וכי נדרשת "שמירה קבועה על כשירות וכוננות, ובכללן מוכנות להתרחשות הפתעה". הוא תיאר את אירועי שבעה באוקטובר כיום שבו "אויב רצחני פרץ בהפתעה את הגבול שסביב רצועת עזה, חדר לשטח המדינה, ליישובים ולמוצבים של צה"ל, רצח וטבח באזרחים חפים מפשע, חטף נשים, גברים, ילדים וקשישים והמיט חורבן בכל מקום שאליו הגיע". לצד תיאור הלחימה של החיילים והגבורה של אזרחים, כתב כי שבעה באוקטובר "ייחרט לעד ככתם לאומי וככישלון מערכתי חסר תקדים, שבו צה"ל נכשל במשימתו העליונה: להגן על מדינת ישראל ועל אזרחיה".
לדבריו, האירועים חשפו "מחדלים חמורים במגוון תחומים: תפיסות מבצעיות, תרבות ארגונית, ליקויים בהיערכות ובמוכנות מבצעית, במודיעין, בהתרעה, ביכולות ההגנה בגבולות ובניהול הקרב בשעותיו הראשונות". זמיר מציין כי מאז מנהל צה"ל "אחת המערכות המרכזיות בתולדותיו - מערכה רב-זירתית ומתמשכת", ובמהלכה "הפגינו חיילינו כושר התאוששות מרשים והובילו להצלחות מבצעיות", אך מדגיש כי "הצלחות אלו אינן מכסות את עומק המחדל של המערכה הראשונה". לדבריו, החובה של צה"ל היא "להגיע לשורשי הכשלים, להפיק לקחים וליישם אותם" כדי שמדינת ישראל וצה"ל "לא יעמדו שוב בפני אירוע דומה".
במכתבו הוא מפרט את עבודת הצוות בראשות אלוף (מיל') סמי תורג'מן, שהוקם לאחר תחקירי הליבה והתחקירים המבצעיים שבוצעו עוד בימי קודמו, הרצי הלוי. זמיר כותב כי עם כניסתו לתפקיד הורה על הקמת צוות מומחים לבחינת איכות התחקירים ולהמלצה על לקחים אינטגרטיביים שיש להטמיע בצה"ל. "אני מתרשם כי הצוות בהובלת האלוף (במיל') סמי תורג'מן פעל במסירות, ביסודיות ובמקצועיות", כתב, והדגיש כי תפקיד הצוות היה לסייע ללמידה, להעריך את איכות התחקירים ולהפיק לקחים - אך "לא שימש כוועדת חקירה ולא היו לו סמכויות לבחינת אחריות אישית". לדבריו, בראשית עבודתו נקבע כי הממצאים יימסרו לרמטכ"ל בלבד וכי השימוש בהם יהיה כפוף לשיקול דעתו.
שאננות היא סיכון קיומי
זמיר מזהיר מפני "החוכמה שבדיעבד" אך מדגיש כי אין בכך כדי לטשטש את עומק הכישלון. לדבריו, חלק מהביקורת הציבורית נשענת על מידע שנאסף אחרי שבעה באוקטובר, אך החובה של צה"ל היא להסתמך על העובדות כפי שהיו ידועות בזמן אמת - ולדייק היכן נכשל.
בהמשך המכתב הוא עובר לשורה של מסקנות יסוד. תחת הכותרת "המסבירים המרכזיים לכישלון" הוא כותב כי "זלזול באויב - אם כל חטאת". לדבריו, במצבה הייחודי של ישראל, ובעיקר לנוכח עומק אסטרטגי מוגבל מול אויבים המבקשים את השמדתה, "שאננות מודיעינית-מבצעית היא הרת אסון וסיכון קיומי פוטנציאלי". זמיר מזכיר כי "התרחיש הייחוס המרכזי של צה"ל הוא שעליו להיות במוכנות גבוהה לתרחיש של מתקפה בהפתעה", ומציין כי בליל 7-6 באוקטובר הצטבר מידע שבניתוח נכון היה צריך להוביל להעלאת דריכות, להיערכות הכוחות ולהגברת המוכנות לקראת מתקפה, גם אם הייתה מתבררת כפשיטה מוגבלת.
לדבריו, צה"ל היה באותו לילה "במצב של שאננות" ולא נמצא אף גורם שהרכיב תמונת מצב כוללת באופן מקצועי ומספק. "לו היה גורם כזה, ייתכן שהיה אפשר להבחין באיום הממשמש ובא. מדובר במחדל חמור - פיקודי ומקצועי".
"עיוורון אסטרטגי, מודיעיני ואופרטיבי"
בפרק "כשלי מודיעין" כותב זמיר במפורש כי "אמ"ן לא נתן התרעה קונקרטית למלחמה". הוא מתאר העדפה בשנים שקדמו למתקפה למודיעין אותות (סיגינט) וליכולות סייבר, תוך "צמצום חמור" ביכולות מודיעין אנושי (יומינט), מודיעין חזותי ואיסוף קרבי. מצב זה, לדבריו, יצר "עיוורון אסטרטגי, מודיעיני ואופרטיבי" והזין תחושת עליונות מודיעינית חסרת צניעות וחסר חשיבה. הוא מדגיש כי זה מצב מסוכן "בכל צבא, ובוודאי בגופי מודיעין, שצריכים מטבעם להיות כל הזמן חשדניים".
זמיר מתעכב במיוחד על תוכנית "חומת יריחו", אותה הוא מגדיר "תוכנית הכרעת אוגדת עזה" של חמאס. לדבריו, התוכנית נחשפה למודיעין באופן ראשוני החל מ-2018 ובאופן מלא ב-2022, אך "לא נותחה לעומק ולא הוטמעה כנדרש". הוא כותב כי מדובר ב"גילוי נדיר שכל גוף מודיעיני וצבא שואף אליו - נגישות לתוכנית המתקפה של האויב ויכולת לבנות בהתאם לו היערכות מתאימה כ'מצפן אופרטיבי' בתפיסות, בתוכניות ובבניין הכוח". למרות זאת, "גורמי המטה הכללי באמ"ן ובאגף המבצעים שנחשפו לתוכנית היו חייבים לעסוק בה - לערוך דיונים, להפיק משמעויות ולהנחות את גופי צה"ל. כמוהם וביתר שאת - גם הגורמים בפיקוד הדרום ובאוגדת עזה".
לדבריו, היה מצופה כי ייעשו "תהליכים מעמיקים" ביחס לתוכנית: לבחון את הרלוונטיות שלה, להתייחס אליה, לעקוב אחר "סימנים מעידים" אצל האויב ולוודא שהיא נמצאת בליבת הערכות המצב. "על הפיקוד היה 'לצלצל בפעמונים' ולוודא כי במטה הכללי מכירים אותה ועוסקים בה בהערכות המצב ומייחדים לה דיונים ייעודיים", כתב.
מחבלים חודרים לעיר שדרות
בפרק נוסף הוא מתייחס להתרעות שנשלחו במהלך 2023 לדרג המדיני והצבאי על ידי רח"ט מחקר, ראש אמ"ן והרמטכ"ל. לדבריו, ההתרעות היו כלליות ועסקו בזיהוי התפתחות תפיסה בקרב איראן, חיזבאללה וחמאס שלפיה מדינת ישראל מצויה בתהליך "החלשות פנימית" הפוגע בהרתעה ומגביר את הסיכון להסלמה. זמיר כותב כי יש לבחון את "הממשק בין הדרג המדיני לצבאי ביחס להתרעה" ולצד זאת לשאול "מדוע הדרג הצבאי, אשר שלח את ההתרעה - לא ערך את הכוחות והכוננויות ביחס אליה".
עוד הוא מתאר כיצד "רצף המבצעים ברצועת עזה משנת 2008 ועד 2021, וביתר שאת מאז מבצע 'צוק איתן' בשנת 2014, סייע להתבססות ה'קונספציה'". לדבריו, כל המבצעים שבוצעו על פי היעדים שהגדיר הדרג המדיני ובהמלצת הדרג הצבאי היו "מוגבלים במטרותיהם ועסקו בהחלשת האויב ובשיקום ההרתעה - לא בהכרעתו". בתוך כך, חמאס "התעצם והתחזק שלטונית וצבאית", ומצד ישראל "תהליך הלמידה יצר תחושה של שליטה כאשר כל מבצע תואר כהצלחה".
זמיר מתייחס בהקשר זה למבצע "שומר החומות", שהיה "שוב מבצע מוגבל במטרותיו, כאשר רובו ככולו מתבצע על ידי אש מן האוויר". לדבריו, הפגיעה בכוח הלוחם של חמאס ובתשתית התת-קרקעית שלו היתה "מועטה מאוד", אך המבצע תואר בסיומו "כהצלחה שהביאה לכך שחמאס מורתע". "אנו למדים בדיעבד כי הצהרות אלה חיזקו את תחושת הביטחון של חמאס והוא המשיך לקדם את תוכניתו", כתב.
בהמשך הוא מפרט את כשלי המטה הכללי ופיקוד הדרום. לדבריו, המטה הכללי התמקד בשנים שלפני המלחמה בביטחון השוטף, במב"מ (המערכה שבין המלחמות) בגזרת הצפון, במוכנות למערכה מול חיזבאללה ובהתקפה על תוכנית הגרעין האיראנית - "וזנח את המוכנות למלחמה בהפתעה בדרום". חמאס הוגדר "צבא טרור" אך "הוערך בהערכת חסר". זמיר כותב כי "לא נעשו הכנות מספקות למלחמה, לא נבנו תוכניות אופרטיביות רלוונטיות, לא קודמו (ואף נזנחו) תוכניות שתכליתן 'הכרעת חמאס' ולא נעשו תהליכי למידה מערכתיים מתמשכים". לדבריו, "אף גורם לא זיהה את השתנות החשיבה ויכולות האויב למרות 'הסימנים המעידים' שנצפו. לא היה אף גורם משמעותי שאתגר את התפיסה ששררה בצה"ל".
על אגף המבצעים כתב כי כשל ביצירת מוכנות לתרחיש של מלחמה בהפתעה ברצועת עזה, בבניין הכוח ובהפעלה. זמיר מציין כי הערכת המצב ב-7 באוקטובר היתה לקויה, בין היתר בשל "חוסר בגיבוש תמונת מצב כוללת, אי העלאת רמות הכוננות ברצועה ואי דרישה מספקת להפעלת עתודות".
על פיקוד הדרום כתב כי כשל כממונה על הגזרה באיסוף, בניתוח והטמעת הידע הרלוונטי ובהכנת תוכניות למלחמה. לדבריו, "בליל 7 באוקטובר הפיקוד כשל בבניית תמונת המצב, בכך שלא העלה את רמת הכוננות של הכוחות ולא הציב דרישה מספקת להפעלת עתודות לגזרה".
זמיר מתייחס גם לזרוע האוויר, שלדבריו "לא היתה ערוכה למתקפה בשעותיה הראשונות בסדר הגודל שהתרחש", בין היתר בשל "מצב ההפתעה הבסיסית" וחוסר העלאת מדרג ההתרעה. עם זאת, הוא מציין כי חיל האוויר "הצליח בתוך שעות ספורות להתאים את פעולתו למתקפה שהחלה באופן חריג ביחס לתרחישי הייחוס". על זרוע הים כתב כי "כשל ולא מנע חדירה מהים", וכי עודכנה רק בשעה 4:30 על ההתרחשויות והיתה מנותקת מתהליכי קבלת ההחלטות עד אז. הוא מזכיר גם את המכשול סביב הרצועה, שאמנם עצר את המנהרות התת-קרקעיות אך "יצר תחושת הגנה יתר", בעוד הכוחות בקו "לא הופעלו לעמדות הקרב ולא היו ערוכים כנדרש".
בפרק "מסבירים נוספים למחדל 7 באוקטובר" מדגיש זמיר כי אין בהם כדי לצמצם את עומק הכשל הצבאי, אך הם חיוניים ללמידה ולהיערכות לאיומים עתידיים. הוא קורא לבחון מחדש את "התפיסה הביטחונית ביחס לרצועת עזה" שהתפתחה בשנים שקדמו למתקפה, ומתאר תפיסה של "הכלה הגנתית" המתעדפת שחיקת אויב באמצעות מודיעין ואש, מתוך רעיון ש"לקנות את חמאס בכסף" ושמירת שקט בגזרתו יאפשרו לישראל להתמקד באיומים אחרים. בפועל, כותב זמיר, "תפיסה זו של 'הימנעות' אפשרה לחמאס לבצע תהליך התעצמות צבאי נרחב".
הוא מזהיר מפני "אשליית ההרתעה" מול אויב אידיאולוגי-איסלאמיסטי, עבורו השמדת מדינת ישראל היא יעד עקרוני, וקורא לבחון מחדש את מושג ההרתעה בתפיסת הביטחון הלאומית.
זמיר מותח ביקורת גם על השחיקה בעיסוק במלחמה ועל הפער שנפער בין משימות אגף המודיעין לבין תפקידיו הבסיסיים. לדבריו, אמ"ן "נשאב לעיסוק במב"מ" ו"התרחק מעיסוק מודיעיני למבצעים ולמטרות". התפיסה כי האויב הוא בעיקר "מטרות" הביאה את האגף לסגל גישה "תעשייתית" על חשבון תפקידיו המרכזיים: הבנת המציאות, מתן מודיעין למפקדים לצורך גיבוש תוכניות אופרטיביות, הערכת מצב שוטפת, עיסוק בהתרעה, ניתוח האויב וקביעת דרכי פעולה אפשריות מולו.
עוד הוא מתאר "השטחת תפיסת האיסוף המערכתי" - מתן משקל יתר לסיגינט וחוסר נגישות לממד האופרטיבי אצל חמאס, לצד שחיקה ביכולות יומינט ואיסוף קרבי. הוא מציין כי צוותי התצפיות זיהו לא אחת תנועות חריגות אך המסקנות לא נוצלו עד תום בשל קיבעון מחשבתי. לדבריו, תפקידם היה מקצועי ונעשה בדבקות במשימה, אך הלקחים לא חלחלו מעלה.
בסיום המכתב קורא זמיר לטפח תרבות ארגונית ביקורתית בצה"ל, "כדי למנוע את הכישלון הבא". לדבריו, צה"ל נדרש לעודד ביקורת מקצועית "בכל הרמות" ולהימנע מ"שיח מקבע" וקיבעון מחשבתי. "אסור לאפשר 'היערכות מחשבתית' המקבעת תפיסות", כתב, וקרא למפקדים לעודד שיח ביקורתי ולהתעמת עם הנחות היסוד שלהם.
לדבריו, האחריות של צה"ל היא להשלים את מיצוי התובנות והטמעת הלקחים, אך רק ועדת חקירה לאומית חיצונית תוכל לפרוס את התמונה המלאה, לקבוע מסקנות אישיות ומערכתיות שוויוניות - ולבחון גם את חלקו של הדרג המדיני במחדל.