דרום־מערב הר חברון. ביישוב שבו מתגורר סרן במיל' אלישע ליבמן, בוקר ה-7 באוקטובר עבר ללא אזעקות. אווירת חג שקטה שררה במקום. בסביבות 07:30 התקשר אליו המג"ד והעיר אותו משינה עמוקה. "תגיע כמה שיותר מהר, התחילה מלחמה", שמע מעבר לקו. באותו רגע הוא הבין שמשהו נורא קורה.
אלישע סיפר בראיון לוואלה: "המג"ד אמר לי להיכנס לטלגרם, וזה מה שעשיתי. ראיתי מחבלים על אופנוע, ואז ראיתי איך חוטפים אישה על אופנוע, ושם הבנתי את הסיטואציה. האמת? לא הייתי בהלם. בתור ילד בקריית ארבע תמיד ידעתי שיגיע יום והם ירצו לעלות עלינו. לא בסדר גודל כזה, אבל האמנתי שזה יקרה. זה תמיד שיחק לי בראש".
אלישע, בוגר סיירת גבעתי ובנו של אליהו, ראש מועצת קריית ארבע לשעבר ומגיבורי הקרב העקוב מדם בציר המתפללים בחברון, קם במהירות מהמיטה, לבש מדים, ארז ציוד אישי, נפרד מאשתו ושתי בנותיו ויצא לכיוון בסיס חטיבת גבעתי בשדה תימן. הוא ידע היטב שיעברו ימים ארוכים עד שיראה שוב את הבית. בדרך חשב על אחיו הצעיר, אליקים, שנמצא בפסטיבל "נובה". בשעות שלאחר מכן דמיין את עצמו מגיע לשם, נלחם לצד אחיו, הורג מחבלים ובסוף מספר על כך לנכדים. "אני היחיד במשפחה שידע שהוא שם. התקשרתי אליו והוא לא ענה", נזכר אלישע.
כאשר חצה את באר שבע, סמוך לאצטדיון טרנר, נאלץ לעצור בצד הדרך, לחבוש קסדה ושכפ"ץ, ולשכב על המדרכה לאחר שהרקטות לא הפסיקו ליפול. אחת מהן נחתה במרחק של כ־20 מטר ממנו. "ברגע הזה הבנתי שזה הולך להיות הרבה יותר גדול ממה שחשבתי, ושאני חייב להגיע כמה שיותר מהר לבסיס", סיפר. "היה לי אקדח פרטי מסוג 'רמון', וחתמתי על רובה מיקרו־תבור בנשקייה".
בסביבות 09:30 שמע אלישע שמחפשים מתנדבים למשימות, ומהר מאוד מצא את עצמו נוהג בג'יפ האמר פתוח, כשסגן מפקד חטיבת גבעתי יושב לצדו. במושבים האחוריים ישבו חמישה קצינים ולוחמים, במילואים או בחופשת לימודים, ובהם גם רופא החטיבה הסגולה. כולם היו חמושים מכף רגל ועד ראש, ואלישע לא הכיר אף אחד מהם. בהמשך היום שניים מהם נפצעו, והוא כלל לא ידע את שמם.
הפקודה ממח"ט גבעתי, אל"ם לירון בטיטו, הייתה להגיע בדחיפות לשדרות, ללכוד מחבלים ולהציל אזרחים. מהמידע הראשוני הבין ליבמן שאסור לנסוע בכביש הראשי, שכן המחבלים אורבים בו, ולכן עליו למצוא דרך עוקפת. "ראינו שמחבלים השתלטו על תחנת המשטרה. ראיתי את גופות המחבלים בעיר. זו לא פעם ראשונה שאני רואה גופות בחיים שלי, הייתי מתנדב במד"א בקריית ארבע. הבנו שאנחנו לא מועילים בשדרות, כי היו שם הרבה כוחות. הוחלט שנעבור לפסטיבל ה'נובה'. לפי הדיווחים כוח מצומצם של גבעתי נלחם שם במחבלים".
ליבמן, שנהג בג'יפ, עקף את כביש 232 שהיה רווי מארבי מחבלים, ונאלץ לבצע איגוף ולהגיע אל פסטיבל ה'נובה' ממערב, תוך כדי חציית נחל. מאוחר יותר התברר כי זה היה המהלך שהציל את חייהם.
"הייתי ממש צריך לטפס עם ג'יפ ההאמר כדי להיכנס למתחם ה'נובה', לעבור בין גופות הנרצחים", הוא נזכר ברגעים שבהם נכנס אל לב התופת, שהוגדרה אחר כך כאתר אסון ענק, בסביבות 11:30. "כבר בהתחלה החלטתי שאני מתרכז רק בנהיגה ובמשימה. לא מנהל קשר עין עם הגופות, כי ידעתי שאם זה יקרה לי - זה ילווה אותי לכל החיים. נמנעתי מזה. הכחשתי את הסיטואציה. בסוף, אני הנהג שמוביל את הכוח אל המשימה. לא עניין אותי שום דבר פרט לעמידה במשימה. זה אופי. גם לא חשבתי על גודל הכישלון באותן שעות".
כבר בכניסה שמע אלישע יריות רבות וראה כלי רכב עולים באש, ובהם גם טנדרים של מחבלי חמאס. "אנחנו בשטח ישראלי. במלחמה. אני ממש זוכר שעלינו עם הג'יפ על איזה בקבוק מים, נשמע פיצוץ והיינו בטוחים שעלינו על מטען חבלה", סיפר. "כבר בהתחלה שמענו קולות של היתקלות עם מחבלים. אחר כך הייתה רבע שעה של שקט ושוב ירי. הבנו שרוב המחבלים נמלטו או נהרגו. ראינו מספר גדול מאוד של גופות אזרחים מהפסטיבל. אלו דקות שאני לא אשכח כל החיים שלי".
לאחר כמה פעולות זיהה ליבמן את מג"ד שקד מחטיבת גבעתי, הראה לו תמונה של אחיו אליקים ושאל אם ראה אותו. המג"ד הנהן ואמר: "ראיתי אותו פעם אחרונה לפני הרבה זמן, בבוקר. המצב גרוע". באותן רגעים קוננה בראשו של ליבמן המחשבה שאחיו הצעיר כבר איננו בחיים.
"השעה הייתה בערך 12:00. אז כבר הבנתי שהמצב המשפחתי והאישי שלי פחות טוב. בעצם נטשתי את הסיפור הזה, השעיתי את המחשבה על אליקים, וחזרתי להיות אלישע, קצין ונהג", סיפר. "התחלנו, יחד עם כוח של המשטרה ויחידת 'מצדה' של שירות בתי הסוהר, לעבור גופה-גופה מתוך הכמות המטורפת שהייתה שם. בדקנו דופק לגופה אחרי גופה. גם מי שנראה לך מת - אתה בודק אותו".
"אחרי כמעט 30 גופות שבדקנו, פתאום ראינו באחד האוהלים תזוזה קטנה. כשהגענו לשם מצאנו שלושה אזרחים: הראשון היה ללא דופק, השנייה ללא דופק. אצל השלישית ראינו חורי ירי ודם בכל מקום - אבל היה דופק. קראנו במהירות לרופא של גבעתי. לקחנו שולחן שהיה זרוק שם, הפכנו אותו לאלונקה, העמסנו את הפצועה על ההאמר ויצאנו לפינוי אני, הרופא ועוד כמה חובשים מהמשרד לביטחון הפנים".
ליבמן והרופא נסעו לפנות את הפצועה באורח קשה, בעוד סמח"ט גבעתי נשאר בשטח עם שאר הקצינים כדי לוודא שאין עוד מחבלים או פצועים שיש להציל. כל דקה בדרך לאופקים עברה בעיניו כנצח. בדרכו ראה ניידות משטרה מחוררות בכדורים, חלקן עולות באש, גופות של שוטרים, רכב סוואנה של חיילים ובתוכו חיילים הרוגים, גופות אזרחים לצד מיגוניות ומחבלים הרוגים בשולי הדרך. בנס, כך לדבריו, לא נקלע למארב מחבלים שעדיין הסתובבו בשטח.
לאחר שהעבירו את הפצועה לצוותי הפינוי באופקים, חזרו השניים אל מתחם הנובה. "חברנו לקב"ט מהאזור והוא נתן לנו מיקומים לחלץ אזרחים שהסתתרו בתוך ערוצי הנחל. כשהתקרבנו, הם צעקו 'שמע ישראל', ואנחנו צעקנו 'צבא! צבא!'. אחרי כ־15 דקות של קריאות, בערך 30 אנשים הרגישו מספיק בטוחים לצאת מהשיחים ולהתקדם לעברנו. ראיתי גם את עוז דוידיאן מחלץ אזרחים. לא היו שם פצועים, אלא בעיקר אנשים מפוחדים ומבוהלים. עדיין שמענו יריות, אבל מרחוק. לחלק מהם נתתי את הטלפון שלי כדי שיתקשרו למשפחות וידעו שהם בחיים. כל מי שידענו עליו במתחם הנובה, סייענו לו וחילצנו".
אחרי כמה שעות של חילוצים וטיפול בפצועים, התקבלה משימה ממח"ט גבעתי, שדיווח כי כוחות החטיבה נכנסו לקיבוץ כפר עזה ומנהלים היתקלויות מטווחים קרובים ובהיקף רחב.
"פתאום חשבתי על זה שאני עוזב את מתחם פסטיבל הנובה בלי למצוא את אחי אליקים. זה היה עבורי קשה מאוד, אבל כמו שיצאתי מהבית למשימת הגנת המדינה - כך יצאתי מהנובה, עם תחושה שאני צריך להגן על אזרחים, ובעזרת ה' יבוא אחר וימצא את אחי", סיכם את פרק הלחימה והחילוצים במתחם הפסטיבל.
בדרך אל קיבוץ כפר עזה, לאחר כמה דקות של נסיעה, נתקלו אלישע והכוח במחבלים, וקליעים שרקו מעל לראשיהם. אלישע עצר בצד הדרך, הם פרקו במהירות והשיבו אש לעבר נקודות חשודות, אך לא הצליחו לזהות בעיניים את המחבלים. כוח נוסף מחטיבת כפיר שחלף לידם נאלץ אף הוא לעצור, לאחר שנפתחה לעברו אש.
הקריאות לעזרה מתוך הקיבוץ התגברו. אחרי דקות מורטות עצבים החליטו אלישע, סמח"ט גבעתי, קצין מילואים ותיק מסיירת גבעתי, רופא החטיבה ומי שלימים ימונה למפקד גדוד צבר, לצאת תחת אש ולהגיע במהירות אל קיבוץ כפר עזה כדי לסייע ללוחמים ובראשם מח"ט גבעתי.
השעה כבר הייתה בערך 15:00. המראות בכניסה לקיבוץ נצרבו בזיכרונו של אלישע: רכבי הימ"מ ודובדבן מחוררים מירי, גלגלים חסרים, כתמי דם מפציעות קשות של לוחמים, ומצנח גדול של הבקאי - המצנח הממונע ששימש את המחבלים שנחתו בשער הקיבוץ ויצאו למסע הרג. גופות מחבלים היו פזורות באזור.
סמח"ט גבעתי החליט להוביל רגלית את הכוח הקטן, יחד עם הרופא, אל תוך קיבוץ כפר עזה, כשהם עם נשקים שלופים וירי סלקטיבי לעבר מקומות חשודים שממנו בוצע ירי מחבלים. אלישע נשאר עם ג'יפ ההאמר בכניסה לקיבוץ, שכן כניסה פנימה לא הייתה צעד חכם באותן דקות, כשקולות חילופי האש נשמעו היטב ברקע. דקות לאחר מכן חבר אליהם, כדי לסייע בחילוץ לוחם צה"ל שנפצע באורח קשה.
בשלב מסוים אלישע החליט לעשות מעשה חריג: כדי לחלץ יותר פצועים הוא לקח ללא רשות את הג'יפ הממוגן של מפקד יחידת הבלנ"ם, ונסע במהירות אל לב הקיבוץ, למרות האש שנורתה לעברו. חודשים ארוכים לאחר מכן פגש את מפקד היחידה, הודה בפניו שלקח את רכבו ללא רשות, ואף התנצל על שלא מצא זמן בין הקרבות לנקות את כתמי הדם של הפצועים מהרכב. השניים נפרדו בחיבוק.
"רצנו לאורך תעלה, והיה ירי לעברנו. היינו צריכים להאט ולהתקדם תוך כדי שאנחנו משיבים באש. באחת הנקודות פגשתי את חזי נחמיה (אל"מ במיל'). הוא אמר לי: 'אתה מוכר לי'. עניתי: 'אני ליבמן'. ואז אמר: 'אבא שלך דיבר איתי ואמר לי שהבן שלו לא עונה לו ולא זמין. אולי תתקשר לאבא שלך, תגיד לו שאתה בסדר'".
ליבו של אלישע התכווץ למשמע דבריו. "אמרתי לו: 'זה לא אני. הוא התכוון לאחי הקטן, אליקים'. הוא היה בהלם מהעובדה שאני נמצא שם בזמן שאחי נעלם". הירי הבלתי פוסק קטע את השיחה הקצרה, ושניהם המשיכו לרוץ כדי לפנות לוחמים פצועים מגבעתי באמצעות אלונקות, ומשם אל הרכב הממוגן של מפקד הבלנ"ם.
בשלב מסוים פקד מח"ט גבעתי לחתור למגע אל הבתים שהיו מוקפים מחבלים, מעל הגגות ובשיחים, ולחלץ את האזרחים. "עברנו בית בית. בחלקם לא פתחו לנו. בחלק ביקשו שניכנס מהמרפסת. בחלק היה לנו קוד מוסכם וצעקנו 'יד 2 כפר עזה'. עשרות אזרחים חולצו מהבתים".
במהלך החילוץ נכנס אלישע לבית משפחה בקיבוץ והנחה אותם לארוז במהירות ציוד ולהצטרף אליו. "זה היה קשה מאוד, להיכנס לבית של אדם שאתה לא מכיר ולהגיד להם: 'יש לכם שתי דקות, תארגנו מה שאתם צריכים ואנחנו יוצאים עכשיו'. הייתי צריך גם להחזיק את התינוקת, ולידה עמדה הילדה בת השלוש, כדי שהאבא והאימא יוכלו להתארגן. היה לי ממש פלאשבק מהבית שלי, מהבנות שלי. זו סיטואציה שאני לא אשכח בחיים. דמיינתי את הבנות שלי בורחות מהבית שלהן למקום אחר. זה היה לי קשה מאוד. מצד שני, זה מה שנתן לי את הכוח ואת הרצון לתת את כל מה שאני יכול כדי לשמור עליהם - על כולם".
הלווייתו של אליקים ליבמן
אלישע ליבמן נשם עמוק ונזכר ברגעים המורכבים בקיבוץ כפר עזה - ליווי טנק שיורה על בית שבו מסתתרים מחבלים, עמידה לצד מבנה שמותקף באש, מעבר בין גופות מחבלים ולקיחת רובים מהם כדי למנוע שימוש חוזר בידי מחבלים נוספים. לאחר מכן הגיעה פקודה לחתור במהירות אל רכב של לוחמי סיירת מטכ"ל. "הגענו לרכב זאב גדול וממוגן. הייתי צריך לחפש את המפתח של הכלי, ולשם כך לחפש בכיסים ובציוד של הלוחמים, לראות אם יש עוד כלי רלוונטי. לצערי לא מצאנו. זה היה רגע קשה, קשה. לגעת בגופה של חייל זה לא דבר פשוט בכלל. במיוחד כשאחד מהם היה סגן מפקד הפלוגה שלי. באותו קרב הוא הגיע כקצין בכיר בסיירת מטכ"ל. ניסיתי לקחת צעד אחורה, שלא פתאום זה ישפיע עליי, אבל זה לא נגמר".
"נאלצנו לקחת נשקים ווסטים מפצועים ולהעביר אותם ללוחמים שהגיעו מהבית ללא רובים. עד היום אני פוגש אנשים שאומרים לי: 'אתה הבאת לי רובה', 'אתה הבאת לי נגב'... וכל זה קרה תוך כדי שרקטות ופצצות מרגמה נופלות עלינו, ואין לך באמת מיגון".
החילוצים בכפר עזה נמשכו שלושה ימים, עד שאחרון המחבלים בקיבוץ חוסל, לאחר שהרג קצין מחטיבת גבעתי. "היינו 200 לוחמים וקצינים בקיבוץ במשך כמעט שלושה ימים. בלי שינה, בלי אוכל, בלי תחמושת. נכנסים ויוצאים כדי לחלץ משפחות, ילדים ופצועים", נזכר. "אשתי? לא היינו בקשר רציף. מדי פעם שלחתי לה לב בווטסאפ או הודעה: 'אני בסדר. המצב גרוע'. 'תעדכני אותי אם את יודעת משהו על אליקים'. רציתי רק להראות לה שאני חי, ובלי להלחיץ. כל הזמן הוא היה לי בראש, וכל הזמן ניסיתי להבין מה עולה בגורלו".
רגע לפני שהצטרף לתמרון הקרקעי בתחילת מלחמת חרבות ברזל פגשתי אותו בבסיס שדה תימן, נערך לקרב. במהלך הריאיון התברר שאחיו מוגדר אז כחטוף בעזה. בסיום ביקש שאציין: הוא לא ייכנס לרצועת עזה כדי לחפש את אחיו הקטן - אלא כדי להגן על עם ישראל.
"הייתי נכנס למנהרות וצועק את שמו של אליקים"
אלישע ליבמן הצטרף לתמרון הקרקעי במסגרת חטיבת גבעתי בשירות מילואים, לאורך מאות ימים רצופים שכללו לחימה בעומק רצועת עזה, פצועים, חברים שנהרגו, חילוצים הרואיים, מחבלים שחוסלו ואירועים קשים - שלדבריו ניצל מהם "בזכות ניסים". במהלך המלחמה ריסס כתובות גרפיטי ברחבי הרצועה עם שמו של אחיו, בתקווה שאולי יראה אותן ויבין שהוא מחפש אחריו. "הייתי נכנס למנהרות וצועק את שמו", סיפר.
אחרי 210 ימי לחימה וחיפושים נרחבים התברר כי אליקים ליבמן הי"ד, שהיה אחד המאבטחים בפסטיבל נובה והציל את חייהם של רבים, הוגדר תחילה כחטוף משום שלא היה ידוע מה עלה בגורלו. לבסוף התבשרה משפחתו כי הוא לא נחטף - אלא נרצח, ושרידי גופתו נקברו בטעות בחולון, בקברה של שני גבאי, שעבדה כסלקטורית בפסטיבל.
"יש רגע שאתה מדלג ושומע את הקליעים שורקים לך ליד האוזן. אתה ממשיך לדלג ואומר: 'המחבל לא יחליט אם אני אמות או לא. יש אלוהים בשמיים והוא מחליט', ואני ממשיך לדלג. ביחס לכל מה שעברתי, אני אומר תודה על הכוחות שאלוהים נתן לי לתפקד כמו שצריך; על זה שהוא שמר עליי בחיים; על זה שהצלחנו לחלץ עשרות אנשים שהיו במצבים קשים. זה מה שעוזר לי להתמודד היום עם מה שעברתי. באתי לעולם הזה בשביל לעשות משהו - ואולי באתי לעולם הזה בשביל זה".