המתלונן הינו עורך דין המייצג תובעים שדרשו פיצוי על פי חוק שירותי תעופה - בשל ביטול טיסה או שינוי בתנאיה. בישיבת קדם - משפט הציע השופט לצדדים מתווה פשרה שיגובש לאחר שיציגו את טיעוניהם. בטיעונו, הבהיר עורך הדין כי מיוצגיו עומדים על קבלת מלוא הפיצוי ואינם מוכנים להתפשר עליו "כמלוא הנימה", והציע רף תחתון לפשרה.
ואולם, ההצעה של השופט הייתה נמוכה בכ-70% מרף תחתון זה. התובעים ביטלו את ההצעה על הסף. "אנחנו דוחים את ההצעה כמובן", כתבו בתגובה. בעקבות זאת, השופט החליט כי "בכוונתי לחייב את התובעים ההוצאות לטובת אוצר המדינה, על ניסוח עמדתם הבלתי ראוי לחלוטין ('כמובן' - כאילו ברור מאליו שהצעת בית המשפט כה נפסדת וחסרת בסיס), ואאפשר להם להודיע עד מחר מדוע לא ראוי שאחייבם כך".
בפנייתו לנציב תלונות הציבור על השופטים, מחה התובע על ההחלטה. הוא כתב כי השופט "מסיבותיו האישיות השמורות עמו החליט ליתן למילה כמובן פרשנות לפיה מדובר בהבעת זלזול בו, באופן אישי. כפועל יוצא מבחירתו האישית להיעלב מהמילה 'כמובן', לא היסס לעשות שימוש לרעה בכוח השיפוט שניתן לו, ואיים על התובעים בהוצאות".
"די בעצם העובדה שבחר להשתמש לרעה בסמכות השיפוט המוקנית לו על מנת להלך אימים על התובעים כדי לקבוע שהתנהלותו חמורה ואין לה מקום במחוזותינו", האשים. "לנוכח התנהלות מעוררת תמיהה זו, אף לא ניתן להוציא מכלל אפשרות שאיום מפורש זה הוא דרכו להעניק את התובעים על כך ש'העזו' לדחות את הפשרה שהציע".
"לאיומים שכאלה אין מקום בבית משפט בישראל. אין זה מתקבל על הדעת ששופט יחליט להעמיד פני נעלב, ולעשות שימוש לרעה בסמכות שהוקנתה לו מאת המדינה על מנת להתנקם בבעל דין", סיכם, והדגיש: "פסיקת הוצאות איננה כלי עונשי".
לבסוף, החליט השופט שלא לחייב אותם בהוצאות - אך גם לא לפסוק הוצאות משפט לטובתם ככל שהתביעה תתקבל. "לתובעים מותר להתאכזב מהצעה או החלטה של בית משפט, אך לטעמי אסור להם לנקוט לשון ביקורת חצופה כלפי בית המשפט, והמילה 'כמובן' היא כזו".
בהחלטתו לגבי התלונה ציין קולה כי הוא יכול להבין ללבו של השופט, אך כי "הרחיק לכת" בפרשנותו למילה זו. "טוב לו לשופט שיעסוק בעיקר ולא בזוטי הדברים. טוב היה לו היה מבליג, וגם אם נדמה לו שמדובר באמירה בלתי ראויה היה יכול לכתוב למשל 'ראיתי את התגובה וצר לי על הלשון הבלתי הולמת'".
"מדוע היה צריך לטעת בלב התובעים חשש שמא חלילה פסק דינו יושפע משיקול לא ענייני? האם הגביר בכך את אמון הציבור בבית המשפט?", תהה הנציב. "לא תמיד חייב השופט להגיב לכל מילה. המידתיות, הריסון והאיפוק הם לחם חוקו של כל שופט ומקור כוחו. אין קשר בין התבטאותו של התובע לבין זכותו להוצאות". עם זאת, קולה נמנע מקביעה כי התלונה מוצדקת, והסתפק בהערות אלה.