בהצהרתו של בנימין נתניהו כי האחים המוסלמים מסכנים את הסדר והיציבות במזרח התיכון ובעולם כולו, אותה מסר במסיבת עיתונאים, הוא מעמיד את עצמו בראש החזית השביעית או השמינית שהוא שוקד עליה מאז שבעה באוקטובר 2023 - "החזית הפנימית". הוא לא רק הביע את עמדתו התומכת בהחלטה של הנשיא טראמפ להוציא אל מחוץ לחוק את "ארגון האחים המוסלמים", כפי שהשניים מכנים את תנועת האחים המוסלמים, אלא גם הציג מפת דרכים כיצד הדבר נעשה.
כפי שכל אזרח ואזרחית שהקשיב לו מבין, הוא רמז לתנועה האסלאמית בישראל, ולפיכך, גם לזרוע המפלגתית שלה, רע"ם. גם לאחר שנתניהו הבהיר כי "לא התכוון" להוצאת רע"ם מחוץ לחוק, עצם ההתבטאות היא חלק מתבנית קבועה של דה־לגיטימציה למפלגות הערביות. ההכחשה המאוחרת אינה מבטלת את האפקט הפוליטי - הצבת האזרחים הערבים במרחב חשדנות ביטחונית שמטרתה לפגוע בהשתתפות הפוליטית שלהם וביכולת להרכיב בעתיד קואליציה ממשלתית חלופית.
התנועה האסלאמית בישראל צמחה בראשית שנות ה-70 סביב דמותו של שייח' עבדאללה נימר דרוויש. בתחילה התנועה התבססה על הטפה (דעווה), עשייה קהילתית, ומפגשים בלתי אמצעים בין השייח' לציבור. בשנות ה-80, לאחר תקופת מאסר אותה ריצה בגין מעורבותו בפעילות מחתרתית, התנועה העמיקה את המעורבות הפוליטית שלה. בתחילה היא התמקדה רק במישור המקומי, ובהמשך, גם במישור הפרלמנטרי.
במשך השנים התגלעו חילוקי דעות מהותיים בין המחנות השונים בתוך התנועה האסלאמית, שהובילו לפיצול בתוכה. המחלוקת העיקרית נסבה סביב התהליך המדיני בין אש"ף לישראל. מנהיגי הפלג הדרומי, ובראשם השיח' עבדאללה, תמכו בתהליך אוסלו, ואילו אנשי הפלג הצפוני התנגדו לו.
מחלוקת משמעותית נוספת הייתה בנוגע להשתתפות בבחירות לכנסת בשנת 1996. התנועה האסלאמית פנתה לשיח' יוסף אל־קרדאוי, שנחשב לסמכות רוחנית ודתית בקרב מיליוני מוסלמים בעולם. אל־קרדאוי פסק כי מבחינה הלכתית אסור למוסלמים להשתתף בבחירות מכיוון שמשמען הכרה בזכות הקיום של ישראל או בהישארותה על אדמה גזולה. השייח' דרוויש מרד בסמכות הדתית והרוחנית, וסירב לקבל עליו את פסק ההלכה. המחלוקת הביאה להיפרדות והולידה את רע"ם, המיוצגת בכנסת מאז שנת 1996.
בזמן שהפלג הצפוני של התנועה התנגד להשתתפות בבחירות לכנסת, פעל באופן אקטיבי להחרמתה ובחר באסטרטגיה של "הקהילה העצמאית", שייח' עבדאללה דרוויש ראה בהשתתפות הפוליטית נדבך המגן על התנועה ועל ציבור תומכיה. פעילות פוליטית פרלמנטרית, לדידו, הגבירה את הסיכוי שהתנועה תיתפס כלגיטימית ולא תוצא מחוץ לחוק.
חרף הצהרותיו, לנתניהו היה שיתוף פעולה עם "התנועה האסלאמית" וכבר ב-1998, כאשר לא הצליח להעביר את תקציב המדינה, רע"ם הסכימה שנציגיה ייעדרו ביום ההצבעה כדי שיוכל להעביר אותו בכנסת. בתמורה, בוטל מס הקרקעות שהיה כלי לנישול הערבים מאדמותיהם. החיזור של נתניהו אחרי רע"ם בלט גם במערכות הבחירות האחרונות כאשר ניסה להכשיר את כניסתם לקואליציה. בהקשר זה יצוין כי הוצאה של התנועה האסלאמית מחוץ לחוק אינה מסתכמת רק בהיבטים הפוליטיים הקשורים לבחירות, אלא תפגע בחברה האזרחית ובשירותי הדת, הרווחה וחינוך שהתנועה מספקת בעקבות שטחי ההפקר שהמדינה הותירה במישורים הללו במיוחד בקרב האוכלוסייה המוחלשת ביותר.
הצהרתו של ראש הממשלה איננה נובעת יש מאין. היא קשורה לתשתיות שמניחה הממשלה לפני פיזור הכנסת והכרזה על מועד בחירות חדש. נתניהו מתחיל בקמפיין הפוליטי שלו. הוא רוצה לקשור בין רע"ם לבין חמאס ולכן מחפש את המטריה של האחים המוסלמים כדי להצביע על קשר כזה, כאשר במקביל רשם העמותות חוקר עמותות של התנועה האסלאמית. בכך מנסה הקואליציה לקבוע את סדר היום של מערכת הבחירות.
נתניהו מנצל באופן ציני את הגל העכור של האסלאמופוביה והשנאה למהגרים ולזרים ששוטף את מדינות המערב. תזמון ההחלטה מראה כי הוא רוצה למצב את הסכסוך כדתי. זהו חלק מתהליך רחב יותר של קריסת הליברליזם והגדרתה מחדש של הדמוקרטיה: ממשלה שרודפת את שומרי הסף, פעילי המחאה ומשפחות החטופים, מרחיבה את רדיפתה גם לנציגי הציבור הערבי שאינם מיישרים קו עם האג'נדה שלה. הצהרת נתניהו על "השלמת המלאכה" אינה רק פוליטית אלא מהותית - היא מבקשת להציג את הערבים כאויבים מבית. אפילו אם לא תתממש, הצהרתו היא רדיפה פוליטית מסוכנת שעלולה לגרום לפגיעה קשה בזכויות יסוד של מיעוט לאומי ולמוטט את האדנים והיסודות הדמוקרטיים.
הכותב הוא חוקר בתכנית החברה הערבית בישראל, המכון הישראלי לדמוקרטיה