החלטת מועצת הביטחון הלילה (שלישי) מייצרת זיקה בין פירוק חמאס ויצירת מציאות אחרת בעזה לאפשרות של הקמה מדינה פלסטינית בעתיד. ישראל יכולה להיות מרוצה מהחלק הראשון, ומודאגת מהחלק השני. אך עם כל הכבוד להחלטות או"ם כאלה, המציאות תיקבע על ידי הפעולות עצמן, כפי שידעו לעשותם השחקנים העיקריים, ובתוכם ישראל.
המצב בעזה מאפשר לנו להיות במצב של "ווין-ווין" אם נדע להתעקש על האינטרסים החיוניים לנו באמת ולוותר בדברים פחות קריטיים. אם תכנית טראמפ, שבחלקה נתמכת בהחלטת מועבי"ט האחרונה תתממש במלואה, הרי שחמאס יתפרק מנשקו ועזה תפסיק להוות מקור איום על ישראל. יהיה זה מימוש של שתי מטרות מלחמה חשובות, גם אם השגתם תגיע במהלך מדיני ולא צבאי.
אם לחילופין תכנית טראמפ לא תתממש, וזאת בעיקר היות שחמאס יסרב לוותר על כוחו ועל שלטונו, תוכל ישראל להשיג ביטחון יחסי ובמחיר נמוך. זאת, אם נדע להתעקש על שני דברים.
ראשית, נמשיך להחזיק כחצי משטח הרצועה, אך לא פחות חשוב מכך, נמנע חזרה של אזרחים לשטח זה. כיבוש שטח או החזקה שלו במאה ה21 הוא אמצעי יעיל רק אם אין בשטח המדובר אוכלוסיה עויינת כלל. שנית, נדע לדרוש ששיקום עזה לא יחל כל עוד הליך זה לא משולב בפירוז מלא, ובדגש על הרס מוחלט של כל המנהרות. חשוב להדגיש כי שיקום עזה איננו אינטרס ישראלי, שיקום עזה הוא וויתור ישראלי, וויתור מוצדק אם אכן יוביל לפירוזה המלא של הרצועה.
הקושי להמשיך ולממש את שני האינטרסים הללו נובע מכך שלכל יתר השחקנים, לרבות הממשל האמריקני, יש אינטרסים שונים. בכדי לא להגיע להתנגשות מיותרת מול ארצות הברית, עלינו להיות מוכנים לגלות גמישות בנושאים אחרים. כך, למשל, אני לא מאוד מוטרד מהרכבו של הכוח הבינלאומי שיצטרך לפרק את חמאס מנשקו. מי שלא ייכלל בכוח זה, ימצא את עצמו מהר מאוד בעימות צבאי עם חמאס, והדבר לא עומד בניגוד לאינטרס ישראלי. אם כוח זה יימנע מעימות עם חמאס (כפי שקורה לכוח יוניפיל בלבנון) הרי ישראל תוכל להמשיך ולטעון כי לא נוצרו התנאים המצדיקים את שיקום עזה ואת נסיגת כוחות ישראל מהקו הצהוב.
החלק השני בהחלטת האו"ם עוסק כאמור ברצון לקדם הקמת מדינה פלסטינית. רוב מדינות העולם, לרבות אלה שהיו ידידותיות לישראל, תומכות בהקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל תוך שהן מסתמכות על שלוש הנחות.
ראשית, הפלסטינים, כמו עמים רבים בעבר ובהווה, שואפים רק לקבל עצמאות "במדינתם" - בגדה המערבית ובעזה, ומרגע שהדבר יקרה ישרור לעד שלום בינם לבין ישראל. שנית, אין שום פתרון אפשרי אחר לסכסוך הישראלי- פלסטיני לבד מ"פתרון שתי המדינות". שלישית, ניתן להבטיח את ביטחונה של ישראל גם אחרי שתיסוג לקווי 67 בעזרת הסדרים בטחוניים ופירוזה של המדינה הפלסטינית.
שלוש ההנחות הללו שגויות. הן מבטאות שטחיות נוראה, התעלמות מההיסטוריה ומאתוס הפלסטיני (שלילת קיומה של ישראל), קיבעון מחשבתי והכרת השינויים בטבע המלחמות במאה ה21. לישראל ישנם טיעונים מצויינים ומשכנעים נגד הכוונה שניסוג לגבולות 67, אבל היא לא משמיעה אותם. הקולות היחידים שנשמעים מממשלת ישראל בכלל ובשנתיים האחרונות בפרט הם קולותיהם של סמוטריץ', בן גביר ותומכיהם המדברים על טרנספר, התיישבות יהודית ברצועת עזה או על הקמת מדינת אפרטהייד ביהודה ושומרון.
כשעמדות ישראליות הגיוניות נגד פתרון "שתי המדינות" במתכונתו המוכרת לא מוצגות בוושינגטון, ובבירות אחרות נוצר מצב מסוכן בו כל העולם תומך בפיתרון שנראה גם צודק וגם לכאורה מיטיב עם ישראל. זו מגמה מסוכנת שאיש בישראל לא מתמודד איתה כהלכה.