לאחר שזוהה במכון לרפואה משפטית, החלל החטוף מני גודארד הובא היום (שני) לקבורה ראויה בישראל.
גודארד, בן 73 מקיבוץ בארי, נרצח במתקפת חמאס כשהיה בביתו, בזמן שאשתו איילה נרצחה גם היא כשהסתתרה בשיחים שבקיבוץ. גופתו של מני נחטפה לרצועת עזה. מני ואיילת הותירו אחריהם ארבעה ילדים: מור, גל, בר וגוני ושישה נכדים. ילדיו מספרים ש"היה האבא והסבא הכי מסור ואוהב, איש משפחה שדאג לכל סובביו, איש של ים ואהבה, ואוהד שרוף של הפועל תל אביב".
גוני גודארד, בנו של מני גודארד, ספד לאביו. "אבא היקר, יותר משנתיים אני רוצה להגיד לך שאני אוהב, שאני מתגעגע, ואני רוצה גם לבקש סליחה. סליחה שלא הצלחתי להציל אותך ואת אמא, סליחה שלפעמים לא הייתי בן טוב, סליחה שלקח יותר מדי זמן להביא אותך לקבורה לצד אמא של כך אהבת.
אני רוצה להגיד תודה על הכל - תודה שהענקת לי משמעות בחיים, להרגיש נאהב, לא וויתרת עלי לא משנה מה. אני זוכר שאני מצוברח הייתי בא אליך. לא דיברנו, רק התחבקנו. החיבוק שלך היה כל כך מיוחד, חיבוק אוהב, חיבוק שנותן תקווה, חיבוק של בטחון. אני תמיד אזכור את הרגעים שלנו יחד - הטיולים, הקולנוע, כל המקומות שהיינו אוהבים ללכת אליהם, אתה ואני.
אבא יקר שלי, אתה יכול לנוח לך בשלווה עם אמא למעלה. אתם יכולים להסיר את הדאגה שלכם עלינו, אנחנו שורדים בחיים האלה בזכותכם. אבא שלי, תנוח בשלווה, אתה תמיד תיהיה הלב הפועם והחזק שלי. שלך, גוני".
שחף גודארד, כלתו של מני, ספדה לו כשלצדה גל - בנו של מני. "מני, השבועות האחרונים היו מטלטלים כל כך. לילות ללא שינה, שבהם חיכינו בציפייה שיחזירו אותך ושנוכל לקבור אותך בצורה ראויה ליד איילת. מי יכול היה לדמיין בכלל, שנקווה להחזרתך לקבורה? שזאת תהיה השאיפה שלנו בשנתיים האחרונות?
הרבה מחשבות ואמונות השתנו אצלי במהלך הזמן הזה... הבנתי שאנחנו זקוקים לסגירה הזאת כחלק מתהליך, במיוחד עבור הילדים ששואלים בלי סוף, ובכל בוקר בימים האחרונים- סבא חזר כבר? למה כולם חוזרים וסבא לא? איך יודעים שהוא באמת מת? ואולי לא? במהלך השנתיים האלו דמיינתי פעמים רבות איך הסיפור הזה יכול היה להיראות אחרת. איך איילת מתקשרת למד"א והם מגיעים ומצילים אותך, ומוציאים את איילת מהשיחים. מדמיינת אתכם מצילים את החברים שלכם ומגיעים לים המלח. איך אתה ישר דואג לכל הפסיליטיז ולכל מה שאנחנו צריכים, ואיילת לוקחת על עצמה איזה תפקיד תוך רגע.
לצערי התעוררנו בכל בוקר למציאות אחרת לגמרי. מציאות קשה שבה אתם לא איתנו. מציאות שבה מה שדמיינתם וחלמתם לעשות- כבר לא יקרה. הנכדים גדלים, ונשבר לי הלב שאתם לא כאן לחוות אותם ולהגשים את כל מה שחלמתם".
עוד המשיכה שחף: "התרגשת כל כך מאיתנו. היית יושב בכל ארוחה בקצה השולחן, במבט גאה, מספר שהגעת לכאן לבד והחלום שלך היה שתהיה לך חמולה, והנה זה קרה- בר חזרה, ויצא שכל הילדים בחרו לחיות בבארי. היית מחשב כמה בר-מצוות יהיו לנו ברצף.. היית מספר סיפורים ובדיחות כל כך טוב, וכולם היו מרותקים.. היית שואל: את הסיפור על אלי במלחמת יום כיפור כבר שמעת? את הבדיחה על החתול בימית סיפרתי לך? הילדים כבר היו יודעים את הסוף בעל פה, ובכל זאת היית מספר שוב ושוב, וכל פעם מחדש היינו צוחקים מכל הלב, מאושרים. אנחנו מסתכלים על מתן ואומרים- איזה מזל שהוא יצא כל כך דומה לך, שיש לנו פיסה וזיכרון כל כך מוחשיים שלך. עם הלב הענק, הקלמזיות, האהבה לכדורגל, לים ולטיולים.
מני, הסוף שלנו הוא לא סוף טוב. אבל לפחות הוא מסיים את חוסר הוודאות ואת השאלה שמנקרת בעומקים - הוא באמת מת? מחר בבוקר נקום ונדע כולנו- שאתה כאן, שיש קבר, שאין עוד שאלות. חיכינו כל כך הרבה זמן לסגירה הזו, ועוד שלוש משפחות עדיין מחכות. משפחת אור, גואילי ורינטלאק, שנושאות את אותו הכאב. רק כשכל החטופים יחזרו הביתה נוכל להרגיש שלמים שוב. סגירת המעגל הזאת היא קשה אבל היא הכרחית. נוכל להתחיל להתאבל עליך, נוכל לראות איך נשקם את החיים שלנו, שנגדעו, והתמלאו בחלל גדול.
לא הגיע לך לסיים ככה. האדם עם הלב הכי גדול שאני מכירה... לא ידעת להגיד לא. בכל פעם שהיינו צריכים משהו היית מתייצב, או נוסע לכל מקום במדינה כדי להביא את מי שצריך לאן שצריך. תחושת הפספוס לא מרפה. אלו השנים בהן הייתם אמורים להנות מהפירות של מה שיצרתם כל חייכם. אתם חסרים כל כך. כל חיינו נישען אחורה בארוחות משפחתיות ונספר את אינספור הבדיחות והסיפורים על ימית ועל מלחמת יום כיפור, ובצחוק שלנו יהיה גם בכי.
לא היה לנו אפילו רגע להיפרד. כבר שנתיים בוער בי שלא אמרתי לכם את מה שכל כך חשוב לי לומר, אז לפחות אגיד עכשיו, כשאנחנו נפרדים: תודה. תודה על השנים המעטות מידי שבהן שזכיתי להכיר אתכם, על שהכנסתם אותי למשפחה והראיתם שוב ושוב מהו טוב לב, נתינה ואהבה ללא תנאים. עשיתם אותנו לאנשים טובים יותר בעולם ואני רואה חלק מכם בכל אחד מאיתנו. הנכדים יידעו תמיד כמה אהבתם אותם והייתם גאים בהם והערכים שלכם ייטמעו עמוק בתוכם. תודה על השנים שלנו יחד, נוח על משכבך בשלום מני, נתגעגע תמיד".
נשיא המדינה, יצחק הרצוג הספיד את גודארד בכאב: "מני היקר והאהוב, התכנסנו כאן היום - בקיבוץ בארי שכה אהבת, למעלה משנתיים אחרי הטבח המחריד של שמחת תורה - שבעה באוקטובר; כדי ללוות אותך למנוחת עולמים. סוף סוף למנוחת עולמים".
"אנחנו עומדים כאן היום, ונפרדים ממך מני", המשיך. "אך למעשה דברי הפרידה האלה מוקדשים כמובן לשניים - לך ולאיילת האהבה האמיתית של חייך. שהרי הייתם זוג בלתי נפרד באהבתו, בחייו ובמותו; והנה אתם שוב יחד, ואנחנו - הכואבים והאבלים כאן לצידכם".
הרצוג המשיך, ותיאר את היכרותו עם בני הזוג גודארד: "זכיתי להכיר אתכם, מני ואיילת, דרך פעילותכם הציבורית והאנושית. חשבתי עליכם באותו בוקר מר ונורא של הטבח, ועל הסיוט שעברתם - אתם, מהטובים שבאנושות. בקשת האחווה הפשוטה שלכם הייתה דרך חיים: בקשר האוהב ביניכם, במשפחה שבניתם, ביצירה הקהילתית בבארי. מיכל ואני ראינו בכם עוצמה, אהבה ונחישות גם בתוך הגיהנום".
"אנחנו מודים לכם על הימים שהחזקתם את התקווה, ומחבקים את ילדיכם ומשפחתכם. קהילת בארי קמה מן האפר, אך המסע עוד לא הסתיים - מוכרחים להשיב את כל החטופים, ובהם דרור אור. כנשיא המדינה אני מבקש סליחה בשם מדינת ישראל שלא היינו שם להגן עליכם ושלא החזרנו את מני בזמן. התביעה לחקור לעומק ולברר את האמת היא זעקה מוסרית, כדי שנוכל לתקן ולשקם. מני ואיילת - אהוביכם ממשיכים את דרככם, ושמכם יישאר חקוק בלב כולנו. יהי זכרכם ברוך."
לאחר זיהוי גופתו, משרד ראש הממשלה מבר הודעה רשמית: "ממשלת ישראל משתתפת בצערה הכבד של משפחת גודארד ושל כל משפחות החטופים החללים".
מדובר צה"ל נמסר: "לאחר השלמת הליך הזיהוי על ידי המרכז הלאומי לרפואה משפטית בשיתוף משטרת ישראל והרבנות הצבאית, נציגי צה"ל הודיעו למשפחתו של החטוף מני (מנחם) גודארד כי יקירם הושב לקבורה".