יש בי תחושה עמוקה של עצב ושמחה שהתערבבו יחד. השבתו של הדר גולדין היא רגע של סגירת מעגל - מעגל של תקווה, כאב, אמונה והתעקשות שלא לוותר. עברו יותר מדי שנים, והלב נשא את הסיפור הזה בכל דרך, בכל מקום, בכל שלב בחיים. היום, כשהמעגל הזה נסגר, הלב מתמלא בגאווה עצומה על העמידה האיתנה, על הרוח שלא נשברה, ועל הנחישות שהובילה לסיום שאליו ייחלנו כולנו.
ולצד הגאווה, יש גם כאב עמוק וצער על הלוחמים והחיילים הגיבורים ששילמו את המחיר היקר מכל.
למרות שהיכרותי עם הדר הייתה קצרה ולא עמוקה כפי שהייתי רוצה, היה אפשר לחוש כבר אז בטוב הלב, בענווה, ברגישות ובמנהיגות שקרנו ממנו. הייתה בו עוצמה שקטה, כזו שמעניקה ביטחון לאחרים, ורוח שמזכירה מהי שליחות אמיתית.
רגע החטיפה חקוק לי בזיכרון ומעביר בי צמרמורת כאילו זה קרה אתמול. זוכר את הרגע שבו הפסקת האש נכנסה לתוקף ובניה שראל ז"ל, שהיה אז מפקד פלס"ר בסיירת גבעתי, מוכיח את ערכי היחידה של דבקות במשימה ופוקד על המשך החיפושים של המנהרה בגזרה, למרות הפסקת האש.
המתח גבר והשקט השתלט על השכונה. בניה עולה בקשר שהולכים לקטוף את החשוד. מציב את הכוחות, מתדרך את החפ"ק ויוצאים למשימה בנוהל. ופתאום הפיצוץ והכאוס מתחיל.
מאותו רגע, כולם נדרכים ועובדים על אוטומט - צלפים עם עין בכוונת מחפשים מטרה, קלעים בחיפוי לקרוב, קשר בהאזנה ומחכים לתמונת מצב מחוליית חפ"ק.
מחכים ומחכים - עד ששומעים "יש פרחים בכוח", אלונקות נפתחות וריצת אמוק לגזרת האירוע לפנות את הפצועים ולסייע. כשהגעתי לפיר ואחד הלוחמים יצא ואמר שצריך מתנדבים להיכנס אפילו לא עברה המחשבה של התלבטות ופחד אלא "הולכים להביא את הדר".
הירידה למנהרה הייתה איטית ומבוקרת אבל נחושה. דממה, חושך מוחלט ודריכות להיתקלות. הייתה לי תחושה שעוד שניה אנחנו פוגשים את המחבלים ומביאים את הדר. לבסוף הוחלט שיוצאים ללא הדר. תחושת האכזבה הייתה איתי כמעט שנתיים, עד התחקיר שבוצע והתברר כי היינו מאוד קרובים למקום בו שהו, שלאחריו הצטרפה תחושת פספוס ושאם היינו ממשיכים עוד קצת יש מצב שכל האירוע היה נמנע אבל המעגל לא נסגר. כל שלט שראיתי ברחובות, כתבות, ראיונות על הדר - גרמו לצביטה בלב.
סיפורו של הדר, חטיפתו והדרך הארוכה מאז, ילכו איתי תמיד כתזכורת לכוחו של עם, לעומק הכאב, אך גם לאור העצום שצומח מתוך החושך.
הכותב הוא לוחם לשעבר בסיירת גבעתי, שהיה לוחם באירוע חטיפתו של סגן הדר גולדין