הדיון שהתקיים אתמול (שלישי) ׁבבג"ץ בסוגיית ליווי החקירה בעניין הדלפת הסרטון ומעורבות הפצ"רית בפרשה הדגיש לא רק את שאלת סמכות שר המשפטים למנות מלווה לחקירה פלילית, אלא את האיום הרחב על עצמאות התביעה ושלטון החוק בישראל.
בהתמודדות זו, כשהן שואלות את כל הצדדים שאלות נוקבות, הוכיחו שוב בית המשפט העליון כי לא ניתן לתייג את שופטיו בצבעי שמרנות או ליברליות אלא בעיקר במחויבות לקיים דיון רציני ומקצועי, שבלטו בו חמש נקודות מרכזיות.
נתחיל דווקא בנקודה שהייתה מוסכמת והיא חריגות וחומרת המקרה. "אירוע מג'ורי", תיאר שטיין. "אירוע תקדימי שאינו מוכר במדינה ישראל", הדגישה וילנר, תוך שמעט נזפה בנציג היועמ"שית שלא מספיק הדגיש זאת בתגובתו. הגדילה השופטת כנפי-שטייניץ כשציינה כי חקירת הדלפת הסרטון היא כרגע "החקירה הרגישה ביותר הקיימת כיום במדינת ישראל". (אכן החקירה רגישה ביותר, אולם בשבוע שבו הממשלה שוב מסירה מעליה את החובה לחקור את אירועי ה-7/10, צריך גם לזכור איזו חקירה כלל לא מתקיימת). גם מייצגי הצדדים הדגישו את החומרה, אולם מפה המחלוקות רק הלכו והתחדדו.
הנקודה השנייה והמרכזית ביותר היתה ההשלכות של התערבות שר במינוי של גורם מלווה בחקירה פלילית. נציג היועמ"שית הדגיש כי הניסיון הראשוני של שר בישראל לחרוג מסמכותו ולהכריע מי ילווה חקירה פלילית קונקרטית הינו "תקדים מסוכן הבא לשנות את פני ההליך הפלילי, עצמאותו ושוויוניותו". הוא הציג מנגנון ברור למינוי תובעים ופירט כי ניסיון לעקוף אותו הוא שבירת הכללים שעליהם מושתתת עצמאות התביעה בישראל, שעלולה לפתוח דלת להתערבות פוליטית בכל תיק שיוגדר "מיוחד".
אף שהשופטות הקשו על נציג היועמ"שית בשאלות קשות - מי ימנה את מלווה החקירה כשהיא בניגוד עניינים, וכיצד ניתן להבטיח שגם פרקליט המדינה אינו מנוע - ניכר משאלותיהן לעו"ד ציון אמיר, בא כוח השר, כי גם הן מודאגות מהפוליטיזציה המאיימת על מערכת אכיפת החוק. אמיר לא הצליח לתת מענה הולם לשאלה זו, ובוודאי לא לשאלה מדוע שר המשפטים אינו מאמץ את המנגנון שהוא בעצמו קבע רק לפני שנתיים, לפיו במקרה של ניגוד עניינים של היועמ"שית, סמכותה תועבר לפרקליט המדינה.
בהקשר זה דווקא השופט שטיין, המזוהה עם גישה פורמליסטית, בחר להביט מעבר לשיטת המשפט הישראלית והזכיר את המודל האמריקני, שבו לשר המשפטים סמכות למנות חוקר מיוחד. הוא הדגיש כי גם שם, על אף סמכות זו, "גבעת הקפיטול לא נפלה" - אלא שההשוואה בעייתית. בארצות הברית מדובר במערכת המבוססת על מינויים פוליטיים ומנגנוני בלמים אחרים לגמרי. אצלנו, הפרקליטות אמורה להיות גוף מקצועי עצמאי, לא זרוע של השר. ואם כבר קפיטול - היא אולי לא נפלה, אבל בשנים האחרונות בהחלט רעדה.
נקודה שלישית נגעה בפגם החוקי במינויו של נציב תלונות הציבור על השופטים. לעניין זה עו"ד אמיר לא סיפק תשובה משכנעת לשאלה כיצד מינוי הנציב עומד בדרישת החוק האוסרת עליו לעסוק ב"עיסוק אחר". הוא טען כי האיסור חל רק על עיסוק "קבוע", אך לא הציג בסיס משפטי לכך. אמיר שב והדגיש כי הנציב "איש ראוי" - אף שאיש לא חלק על כך.
נקודה רביעית היא החשש שיוטל דופי בכלל מערכת אכיפת החוק, אם תוכר סמכותו של שר המשפטים למנות בעצמו גורם חקירה. השופטת וילנר הדגישה כי "יש אנשים טובים בפרקליטות" ועל אף שזו אמירה מובנת מאליה, ברוח של הסתה כלפי המערכת כיום, גם זו אמירה חשובה שיש להדגיש. במבחן ניגוד עניינים שעיצבה היועצת המשפטית למשרד המשפטים לעניין זה היא קבעה כי רק מי שהיה מעורב בפועל באופן משמעותי מנוע מללוות את החקירה וכי אין מקום לחשוד בכל המערכת. אמנם גם עו"ד אמיר טען כי לא כל המערכת חשודה, אולם הצורך שהציג במינוי חוקר חיצוני על ידי השר ביקש לצייר תמונה הפוכה, וזו אכן עלולה להיות התוצאה ככל שתוכר סמכותו של השר לעשות כן.
ולבסוף, כשחברת הכנסת טלי גוטליב התפרצה שוב ושוב, אמרה וילנר בשקט ובתקיפות: "אפשר בלי". היא צדקה. לא רק בדיון באולם, גם מחוץ לו. אפשר וצריך "בלי": בלי הסתה, בלי התערבות פוליטית, ובלי שבירת הכללים שהבטיחו עד כה את עצמאות שלטון החוק בישראל.
הכותבת היא מנהלת המרכז לערכים ולמוסדות דמוקרטיים במכון הישראלי לדמוקרטיה