סבלנות אסטרטגית היא גישה הגורסת כי עדיף להמתין להשתפרות הנסיבות במקום להיחפז ולנקוט תקיפה מסיבית, וזאת גם אם בטווח הקצר נוצרה הזדמנות לפעולה צבאית מוצלחת. גישה זו נדרשת כאשר מצד אחד קיימות גם הצדקה וגם הזדמנות לפעול צבאית, ומצד שני ניכר כי בד בבד תהליכים חיוביים מתחילים לנבוט, כאלו העשויים לבטל את הצורך בלחימה או לגרום למלחמה להיות קלה יותר.
שתי מסקנות בנוגע לתפיסת הביטחון הרצויה: 1. אל לישראל לאפשר לארגוני טרור מפלצתיים כמו חמאס או חיזבאללה לגדול ולגדול. עליה לפעול באופן תקיף כדי למנוע מקבוצות אלו או דומות להן להתעצם. גישת "ההכלה" שקיימת מאז 2006 הייתה טעות קשה.
2. אל לישראל לאפשר שישובים ישראלים יהיו הקדמיים ביותר מול האויב. היות שקיימים ישובים צמודי גדר הן בעוטף עזה והן בגבול לבנון - יש להציב כוחות צה"ל בקרבת הגבול אך בתוך שטח האויב.
בניגוד ל"גישת ההכלה", גישת הביטחון המעודכנת, מסתמכת על שתי מסקנות המוזכרות לעיל ומיושמת כיום בשלוש זירות - בעזה, בלבנון ובסוריה. לכאורה אין ברשות ישראל אף חלופה אחרת אם היא אינה מוכנה להסתכן שאירועי השבעה באוקטובר יחזרו על עצמם.
גישת הביטחון החדשה הדוגלת בתקיפה נכונה, ואף תמשיך להיות נכונה, זאת כל עוד לא יווצרו תהליכים אחרים, בחלקם חיצוניים לישראל, העשויים לייצר מציאות ביטחונית טובה גם ללא מקסום מלא של שתי המסקנות המדוברות.
כשבוחנים בזהירות את פני הדברים כיום אפשר לזהות כי תהליכים חיוביים אכן מתרחשים בכל שלוש הזירות. התהליכים הללו בראשיתם, התקדמותם איטית ואי אפשר להבטיח כי יצליחו, אך נכון להיאזר בסבלנות ולאפשר להם לקצור בסופו של דבר את פירותיהם.
לבנון כדוגמה להתפתחות תהליכים חיוביים החיצוניים לישראל
לפי ההסכם בין ישראל לבין לבנון מלפני יותר משנה, נוכחות חיזבאללה אסורה מדרום לנהר הליטאני. זמן קצר לאחר אותו הסכם החלה להיווצר דינמיקה חשובה יותר. החליטו נשיא לבנון החדש וממשלתו, תחת לחץ אמריקני כבד, כי יש לפרק את חיזבאללה מנשקו בכל לבנון. מדובר באתגר עצום שספק אם לבנון תוכל לעמוד בו. עם זאת, היות שמטרה זו מיטיבה עם ישראל כדאי לאפשר לממשלת לבנון לנסות. אומנם, ההצלחה בדבר פירוק חיזבאללה עד כה גם מדרום לליטאני וגם במקומות אחרים קטנה, אולם קיימות סיבות לקושי ולאי עמידת ממשלת לבנון בהתחייבותה.
השאלה העיקרית אינה מהי מידת החוזקה של חיזבאללה כיום, אלא האם מגמת פירוק חיזבאללה חזקה יותר ממגמת חיזבאללה לבנות את עצמו מחדש. התקיפות שישראל מנהלת מול חיזבאללה כבר מאז "הפסקת האש" לפני שנה הן כירורגיות וטוב שכך. תקיפות ישראליות מדודות עשויות לסייע לממשלת לבנון. לעומת זאת, תקיפות מסיביות (וודאי אם ייצאו לפועל באזור ביירות) עלולות לסכל את המטרה המשותפת.
גם מי שטוען כי חיזבאללה מצליח חלקית לשקם את כוחו יסכים כי אין לחיזבאללה כעת כוונה לפתוח במערכה כוללת נגד ישראל. לו היה מעוניין בכך, היה מוצא הצדקות רבות לפעול בהתאם. ולכן האינטרס הישראלי הוא להימנע מחידוש המלחמה בגזרה זו. המסקנה שהוסקה מהשבעה באוקטובר היא שיש לפעול במטרה לפגוע באויב כאשר הוא חלש. מסקנה זו נכונה גם כיום - אך השתנות המומנטום בלבנון צריכה להיחשב כשיקול מאזן לממדי התקיפה.
נכון להחיל את גישת הסבלנות האסטרטגית גם בשתי הזירות האחרות - עזה וסוריה. אם ישראל תהייה מעוניינת לחדש את המלחמה נגד חמאס, היא תוכל לעשות זאת בעוצמה תוך יום, אולם בשלב זה נכון לאמץ את חזון טראמפ ואפשר לכוח הבינלאומי שאמור להיכנס לעזה לפרק את חמאס מנשקו. אומנם סיכויי הצלחת מבצע זה אינם גדולים, אולם מוטב שישראל לא תפריע להתפתחות מהלך זה, פן תסכל אותו ואף תואשם על כך אחר כך.