מלחמת עזה האחרונה הייתה שונה מכל סיבובי האלימות הקודמים שלנו. זו לא הייתה עוד מערכה צבאית אלא מלחמת הדת הראשונה. בין ישראל היהודית לפלסטינים המוסלמים התנהלה התנגשות תיאולוגית במסווה ביטחוני. הצד של חמאס גלוי באמונתו, וכמוהו גם הצד הישראלי ניהל את המלחמה ברוח ובמוטיבציות דתיות לחלוטין.
מעבר לימים הראשונים של ההלם והנקמה, כל שלבי המלחמה נשענו על שיח דתי מובהק, כפי שלא היה כאן מעולם. מן הקריאות הממשלתיות למחיית עמלק דרך כתובות הקיר של חיילים בעזה, ההסתננות של מנהיגים דתיים לשדות הקרב ועד תכניות לגאולת הקרקעות הגזולות ושיווקן. מלחמה מלאה בשם האלוהים שנפסקה רק כשגדול הציניקנים החילונים של דורנו שם לה סוף. זו הייתה המלחמה שבה ישראל הפכה בפועל להיות מדינה דתית.
מכאן עולה השאלה הגורלית: אנה מועדות פנינו מכאן? האם למדינה חילונית, כפי שדמיינו מייסדיה, או לרפובליקה דתית שבה אלוהים נעשה חבר בקבינט הממשלתי? מה מקור הסמכות של ישראל: הרב או הריבון, הכנסת או בית הכנסת? האם מלחמת האזרחים הקרה על זהות המדינה מתחממת לטמפרטורת רתיחה ורציחה? או שמא נמצא את האומץ להפריד סוף סוף בין דת למדינה.
כדי להבין את הרגע הזה צריך להביט בשורשיו. בעולם המונותאיסטי עוצבו שתי דרכים להסדיר את יחסי שמיים וארץ. שתיהן נובעות מחייהם של שני המייסדים: ישו ומוחמד. ישו, שנצלב כאופוזיציה לשלטון הרוחני והמדיני של זמנו, ייסד את העיקרון של הפרדה בין האל לבין הקיסר. מוחמד, לעומתו, היה גם נביא וגם מדינאי, תיאולוג ומצביא ולכן האיחוד שיצר בין אמונה לשלטון הפך לעיקרון היסוד של הרעיון המדיני המוסלמי. כך נוצרו שתי מסורות פוליטיות שונות: נוצרית, שבה הדת והמדינה נפרדות, והמוסלמית, שבה אין ביניהן גבול.
ההבדל הזה עיצב את פני הציביליזציה המונותאיסטית. אחרי מאות שנות שפיכות דמים בשם האל חזר העולם הנוצרי אל דברי ישו: "תנו לקיסר את אשר לקיסר ולאלוהים את אשר לאלוהים". והוליד את הפוליטיקה המודרנית. הדת נותרה במרחב האישי, המדינה לקחה לעצמה את האחריות לחיים הציבוריים. האיסלאם, לעומת זאת, שמר על אחדות הסמכות. האל נותר מקור החוק והצדק, והאמונה לא נפרדה מן השלטון בכל מדינות חצי הכדור המוסלמי.
ישראל חיה על קו התפר שבין שתי התפיסות הללו. מדינה מודרנית שקמה על יסודות חילוניים ונשענת בכבדות על תשתית מיתולוגית דתית. היא מדברת בשפה של זכויות אזרח וחושבת במונחים של ייעוד ובחירה. מחזיקה מערכת חוקים חילונית וכנועה לסמכויות רבנים. ישראל מנסה לדבוק בשתי זהויות, דמוקרטית ויהודית, גם כשהן מתנגשות זו בזו. הסתירה הזו איננה רק רעיונית אלא גם חברתית. מחצית מן החברה היהודית באה מתרבות מערבית שבה ההפרדה בין דת למדינה נחשבת טבעית, והמחצית השנייה באה מתרבות מוסלמית שבה הדת והמדינה מותכות יחדיו לשלם שאינו ניתן לחלוקה. הפער הזה נוכח בכל דיון ציבורי; בכנסת, ברבנות, בשירות הצבאי בבתי הספר, בחיי המשפחות ובמערכת המשפט.
בעשורים האחרונים התמונה מתהפכת. אחרי המאה ה-20, המאה החילונית אי פעם, אלוהים חזר למשחק. לא רק בישראל, אלא בעולם כולו, הדת חזרה להיות כוח פוליטי מרכזי. בארצות הברית היא חברה קבועה במפלגה הרפובליקנית. בטורקיה שיקם ארדואן את מעמד הדת כחלק מהזהות הלאומית. בהודו הפכה הדת ההינדית לכלי שלטון תוקפני חסר סובלנות. בפולין ובהונגריה הדת הקתולית היא עלה תאנה מוסדי למדיניות לאומנית, וברוסיה הפכה הכנסייה האורתודוקסית לשותפה מלאה לשחיתויות השלטון. בישראל חזרה האמונה בעם הנבחר להיות ההצדקה לעוולות השלטון, מקור האפליה וההתנשאות, השליטה והדיכוי. הדת היהודו-ישראלית איננה קולו של המצפון, אלא מנגנון ההפעלה של הכוח האלים ביותר שהופקד אי פעם בידיהם של יהודים.
כשדת ופוליטיקה מתערבבות, שתיהן נפגעות. הדת מאבדת את טהרתה והופכת לנערת הליווי של הפוליטיקה. וזו, הפוליטיקה, הופכת למאובן מקודש ומנוון. כמו שקרה לא אחת בהיסטוריה, כשהדת הופכת למנגנון מדינתי - היא אינה יודעת רחם וחמלה. זוהי עת של ליקוי מאורות שבה לא ניתן להבחין בין אמונת אמת לאופורטוניזם תורני, בין אתיקה דתית לבין עריצות אמונית.
האתגר של זמננו איננו להחזיר את הטשטושים הישנים והנגועים שהיו ביסוד הסדרי הדת והמדינה, אלא להגדיר מחדש את כל מערכת ההפעלה הישראלית. הגדרה שיסודה זהות יהודית שאינה נשענת על ההשחתה הפוליטית וכוח הכפייה של המדינה. וכנגדה - פוליטיקה נקיה מטפילות דתית שתחזור להיות מרחב של אחריות אנושית. הבחנה מחודשת בין אמונה לשלטון איננה רק עקרון חוקתי אלא תנאי לקיום עצמו.
לשם כך נדרשת בישראל מהפכה כפולה. מצד אחד נדרש אומץ פוליטי: לשחרר את מוסדות המדינה מן השליטה הדתית, להפסיק להזרים מיליארדים לממסדים דתיים, ולהחזיר את החינוך והרבנות אל תחום הבחירה האישית של האזרחים.
מצד שני נדרש גם אומץ תיאולוגי: שהדת עצמה ואישיה יוותרו על השאיפה לכח ללא גבולות וחביות של תקציב ללא תחתיות. שרבנים יודו בגלוי כי האמונה אינה זקוקה לצבא או לממשלה כדי להתקיים, שהגאולה איננה תכנית מדינית. והמדינה חייבת להיות תמיד עיוורת ואדישה לאמונותיהם של אזרחיה. כי כל אזרחיה שווים. רק הכרות שכאלה יאפשרו לאמונה ולמסורת היהודיות לשוב ולהיות מצפן.
ההיסטוריה כבר הוכיחה מה קורה למדינות המוחקות את הגבול הזה. בכל מקום שבו האמונה בלעה את המדינה, המדינה קרסה. כך קרה לרומא, שעם הפיכת הנצרות לדת, האימפריה איבדה עצמה לדעת. האימפריה ששרדה שמונה מאות שנה התפרקה בתוך דור כי לכל אחד מתושביה היה ברור שיש כח גבוה מעל הקיסר ויש סמכות עליונה מעל לסמכות המדינה. ואותם ורק אותם יש לעבוד. כל השאר הוא עבודה זרה. גם ישראל, אם תמשיך לטשטש את הגבול בין אלוהים לממשלה, תסיים כך. אין מנוס. זו איננה נבואה אלא אזהרה היסטורית.