לפני כשבוע הלך לעולמו מיכאל "מייקל" סמוס, אחרון השורדים ממורדי גטו ורשה שהתקוממו כנגד הנאצים. בן 99 היה במותו. שורדי גטו ורשה שעדיין בחיים, היו אז ילדים. עליזה ויטיס-שומרון בת ה-97 מקיבוץ גבעת עוז, היתה כבת 14. היא נולדה בוורשה ב-19 ביולי 1928. היא שמעה אודות פועלו, אבל לא הכירה אותו.
"עברו שם 300 אלף איש", היא מציינת בעצב, בכנות ובצלילות מופלאה. בשנת 2013 נשאה עליזה את דבר הניצולים בעצרת הפתיחה הממלכתית לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה ביד ושם. ב-2025, בגילה המופלג, צעדה על אדמת פולין במצעד החיים האחרון. "חשוב לציין את גבורתם ותעוזתם של חברי המחתרת", היא אומרת על מה שהפך לשליחות חייה.
ב-1942 היא עצמה כבר החלה לכתוב יומן בסתר. היומן שרד ולימים פורסם בספרה "נעורים באש" שתורגם לאנגלית, פולנית, הונגרית וגרמנית.
עליזה הנערה הייתה חברת תנועת "השומר הצעיר", אחת הקבוצות המרכזיות בתנועת המחתרת היהודית, שהייתה בין מארגני ומובילי מרד גטו ורשה באפריל 1943. אנשי התנועה הבריחו נשק לגטו, שמרו על קשר עם ארגוני המחתרת הפולניים ועם יחידות פרטיזנים, וניסו לגייס סיוע חיצוני. תפקידה הראשוני במחתרת היה להדביק על העצים והבתים כרוזים שקראו להתנגדות. "לא מרד", היא מדגישה. "המסר היה ש'אסור לנו ללכת' כאשר הגרמנים רוצים לתפוס אותנו".
היא מספרת שזה השתנה לאחר שאחד הלוחמים (דוד דודקביץ') ברח מטרבלינקה בקרון רכבת בו היו בגדים של נרצחים. הוא חזר לגטו, אסף את כל נציגי התנועות וגילה שהגרמנים משקרים והיהודים נשלחים למוות ולא להתיישבות חדשה במזרח. המסר בכרוזים ותפקידה של עליזה שומרון השתנו אז והפכו קריטיים: הפצת מידע ואזהרה מפני השקר הגרמני, במטרה לקרוא להתנגדות. היא וחבריה החלו להדביק כרוזים חדשים שמספרים את האמת. הם תחבו גלויות קטנות מתחת לדלתות בתים ובהם מסר שהגרמנים משקרים, ואם ייקחו את בנם או קרוב משפחה אחר "אז הוא הולך למוות".
זה לא היה טריוויאלי. היהודים לא האמינו. רבים לא רצו לשמוע את המסר והעדיפו להמשיך לחיות בתוך אשליה. "צעקו עלינו, קראו לנו 'שקרנים' ו'פרובוקטורים', האשימו אותנו בהכנסת פאניקה לגטו".
"זה היה תפקיד לוגיסטי מסוכן", מספרת ויטיס-שומרון ששימשה במקביל כקשרית, "הייתה סכנה כפולה של התמודדות מול הגרמנים, ודחייה מצד היהודים שסירבו להאמין לאמת המרה. אני הייתי מעבירה את הכרוזים וגם את ההוראות, חלקן בעל פה, בין הגטו הקטן לגטו הגדול, דרך שטח ריק שהיו עורכים בו חיפושים על האנשים. זה היה כרוך בסכנה גדולה. היינו צריכים להדביק את הכרוזים ולהכניס את הפתקים מוקדם מאוד בבוקר, לפני שהאנשים יצאו לעבודה והיה צורך להיזהר במיוחד מיהודים שראו אותנו".
עליזה נותרה כנראה האחרונה שהכירה את מפקד מרד גטו ורשה, מרדכי אנילביץ', מנהיג נערץ שהותיר גם בה רושם עז למרות שלא היה לה קשר ישיר איתו - על רקע פער הגילים. בספרה היא פרסמה רישום שלו שציירה. "בעינינו הצעירים הוא היה כמו אלוהים", היא מתארת, "הוא היה בחור גבוה ומאוד יפה ולא דומה ליהודי בכלל. הוא גדל בשכונה פולנית לא יהודית מעבר לנהר ויסלה, לא ידע אידיש אבל שלט בשפה העברית. הוא היה בן אדם רב-כישרונות. הוא היה נואם מצוין, ובנשמתו הוא היה היסטוריון. הוא ידע את ההיסטוריה של העם היהודי ושל אירופה. הוא יכול היה להרצות על כל נושא, אבל בעיקר הוא דיבר על העם היהודי ועל הייעוד של העם היהודי. הוא אמר שאין לנו שם באירופה מה לעשות. הוא אמר שאנחנו חייבים למצוא את הארץ ששם נוכל לחיות ושהארץ הזאת היא ארץ אבות. שאמנם היא אז הייתה תחת מנדט בריטי, אבל שאנחנו צריכים להילחם עליה".
המרד פרץ ב-19 באפריל 1943. "חשנו שמשהו עומד לקרות בפסח, מכיוון שהגרמנים נהגו לעשות אקציות שונות בחגים של יהודים". היא יצאה מהגטו יומיים לפני המרד, ב-17 באפריל - לא בלי שליחות.
"המדריכה שלי, רות היימן, אמרה לי 'צאי וספרי'. שלחו עוד בנות בגיל שלי לצד הפולני. שלחו כאלה שהיה להם מראה פולני ורצו שיישארו בחיים. אני הייתי פעילה ואני לא רציתי לצאת מהגטו. זו אמא שלי שארגנה את זה. אני רציתי להישאר עם הלוחמים, רציתי להישאר עם החברים שלי. אז הלכתי להתייעץ עם המדריכה שלי, רות היימן, שגם כן אחר כך נספתה. והיא אמרה לי 'צאי, וספרי כיצד מתנו'. יצאתי מהמלחמה לא פגועה נפשית, בניגוד לשורדים רבים אחרים כי הייתי פעילה במחתרת. מאז, זו השליחות שלי. אני מספרת כיצד חיינו, אבל גם כיצד מתנו".
"הגעתם לשריד האחרון", היא אומרת, "אני בעצם שריד אחרון, כי כולם רצו להישאר".
לאחר המלחמה עלתה ארצה, גרה בשלושה קיבוצים (דליה, עין-המפרץ וגבעת-עוז), נישאה שלוש פעמים ויש לה שלושה ילדים (חנן צור שבארץ, אסא ויטיס - בקנדה, איריס ויטיס - בדנמרק), שבעה נכדים וחמישה נינים.
"הילדים כולם מדברים עברית. כולם באים ארצה כל שנה. על החדשות הם יודעים יותר ממני". היא מרגישה מחויבות לספר את סיפורה בבתי ספר ובפני חיילים, כל עוד יש בה כוח. המסר המרכזי שהיא מעבירה לדור הצעיר הוא הצורך בשמירה על מדינת ישראל. "אנחנו צריכים לשמור על הארץ הזאת בכל כוח ולא לוותר", היא אומרת. "אנחנו צריכים להיות מאוד חזקים. זאת הארץ שלנו, אנחנו לא נזוז מפה". המסר החזק שלה: "גם בימים הקשים לא צריך לאבד תקווה. העם היהודי צריך להיות חזק, ומאוחד וצריך עצמאות".
התפיסות שלה אודות האנטישמיות והסכסוך הישראלי-פלסטיני כרוכות זו בזו. היא מציגה תפיסה מורכבת לגבי אנטישמיות בעבר ובהווה. לשימוש במונח "שואה" בהקשר של עזה היא מתנגדת למרות שיש לה גם ביקורת: "אולי לא למדנו מגטו ורשה", היא אומרת, "אנחנו גם כן עושים דברים מכוערים. צריך להודות בזה. לא כל מה שאנחנו עושים זה כל כך מוצדק. בכלל לא".
היא מאמינה שהשנאה ליהודים היא תופעה היסטורית מתמשכת: "לא אוהבים אותנו, לאורך כל ההיסטוריה לא אהבו אותנו אף פעם". היא מתקשה להבין את האנטישמיות המודרנית באירופה, שכן "כמעט לא נותרו שם יהודים", ומשערת שאולי מדובר ב"אנטי-ישראליות". היא מספרת על תקרית בפולין שבה צעקו לעבר קבוצתה "יהודים לכו לפלסטינה", והיא השיבה: "אנחנו באנו מפלסטינה".
"לנו יש זכות לארץ הזו ואנחנו לוחמים עליה", אומרת עליזה ויטיס-שומרון, "יש ויכוח מי היה פה קודם וברור שאנחנו היינו פה קודם". אבל היא מתנגדת בתוקף לגורמי ימין קיצוני "שרוצים להשתלט גם על החלק הערבי, לגרש את הערבים לגמרי מהארץ. לזה אני מתנגדת וגם התנועה שלי התנגדה לכך, מתוך אמונה שלערבים יש זכות להיות כאן". היא מכירה בקיומם של נרטיבים היסטוריים סותרים, ומציינת שלמרות ההוכחות הארכיאולוגיות והכתובות לקיום היהודי בארץ, הצד השני לא מאמין בכך. היא מסכמת זאת כ"ניגוד שאי אפשר לפתור אותו".