הלך לעולמו מיכאל סמוס בן ה-99, השורד האחרון של מרד גטו ורשה. לפני חודש שגריר גרמניה בישראל, סטפן זייברט העניק לו את "עיטור מסדר ההצטיינות" - אות ההוקרה הגבוה ביותר שמעניקה הרפובליקה הפדרלית של גרמניה, כהכרה בתרומתו לחינוך על השואה ולקידום הדיאלוג בין גרמניה לישראל. "התעצבתי לשמוע שמיכאל סמוס מת", מסר הבוקר, "הוא הקדיש את חייו להוראת השואה. לעולם לא אשכח את 'זיכרון בסלון' איתו. רק בחודש שעבר היה לי הכבוד להעניק לו את צלב ההצטיינות הפדרלי".
מיכאל סמוס. נולד ב-15 באפריל 1926 בדנציג שם התגוררה משפחתו עד התחזקותה של המפלגה הנאצית, ואז החליט אביו להעביר את המשפחה לפולין לעיר לודג'. מיכאל היה אז נער בן 12. בלודג' למד בגימנסיה של יצחק כצנלסון והיה חבר בתנועת הנוער. לאמו היה דרכון של דנציג ועל כן החליטה המשפחה להתפצל: אמו ואחותו נשארו ואבא שלו והוא עברו לוורשה והתגוררו בגטו משנת 1940 ועד המרד בשנת 1943. הם חיו בתנאים קשים מאוד, היה רעב מוחלט ומחלות לרוב. למזלם, שניהם עבדו במפעל שעשה תיקונים לציוד צבאי של צבא הגרמני.
"בגטו נגלו לי הזוועות אשר נגרמו ליהודים על ידי הנאצים", נהג לספר, "אני וכמה חבר'ה' צעירים הצטרפנו למחתרת. כוונת המחתרת הייתה להפסיק את מעשיהם הנוראים של הנאצים. אני הברחתי נשק למחתרת והכנתי מולוטובים - בקבוקי תבערה, שהיו אמצעי להכנת מרד כנגד הנאצים".
"בנוסף, המקרה - או כפי שאני מכנה זאת: חסדו של אלוהים - שיחק לידי: נשארתי אחד האנשים האחרונים בגטו ורשה, עשרות אלפים כבר מתו. הנאצים רצו לדווח באופן חיובי על הגטו המצליח, כביכול, וזימנו עיתונאים. זו הסיבה שבגללה לא הרגו אותנו", המשיך.
מאוחר יותר נשלח מיכאל סמוס למחנות השמדה שונים, בהם: בודזין, מיילץ, פלאשוב, ויליצ'קה ופלוסנברג בבוואריה. הוא שרד את כולם. באפריל 1945, נכפתה עליו "צעדת המוות" שארכה שבעה ימים ולילות, מפלוסנברג עד שטמסטריט. הוא שרד אף אותה.
בחייו לאחר המלחמה הפך מיכאל סמוס לשליחות של חינוך בנושא השואה והמאבק באנטישמיות. פעמים רבות סיכן את חייו באומץ במהלך השואה, נאבק על הישרדותו וסייע לאסירים אחרים בגטו ורשה ואף לאחר שנתפס על ידי הנאצים ונשלח למחנות ריכוז. החוסן והאומץ שלו הם עדות לרוחו המדהימה ויוצאת הדופן.
"בצער רב אנו נפרדים היום משורד השואה מייקל סמוס ז"ל", נמסר מ"זיכרון בסלון", הארגון החברתי קהילתי הפועל לשימור זיכרון השואה דרך מפגשים אינטימיים בבתים, בקהילות ובמוסדות חינווך. "מייקל, שיותר מכל אופיין בליבו הרחב, היה חבר קרוב ושותף מרכזי בזיכרון בסלון. הוא הקדיש את חייו למסירת עדותו, לא לשם זיכרון העבר בלבד, אלא כקריאה מוסרית חיה, וכך, שיתף את קריאתו עם אלפי אנשים בארץ ובעולם". עוד הוסיפו וספדו לו: "מייקל לחם במרד גטו ורשה וכבר כנער צעיר למד שהזיכרון איננו טקס, אלא אחריות. את אותו השיעור הוא העביר אלינו ועם לכתו, אנחנו לא רק כואבים את אובדן האדם היקר שהיה לנו למצפן, אלא גם מתחייבים להמשיך את דרכו: לזכור ולהזכיר. הפרידה ממייקל היא תזכורת נוספת לאחריות שיש עלינו כחברה להעברת הזיכרון לדורות הבאים. נמשיך לספר את סיפורו וסיפורי רבים במפגשי זיכרון בסלון. רוחו תמשיך להאיר לנו את מסענו קדימה, וודאי בימים אלה. יהי זכרו ברוך".