נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ מרבה לשבח את נתניהו בריאונות שהוא נותן לתקשורת האמריקנית, אך באותה מידה הוא מתעקש שהמלחמה בעזה נגמרה ושהפסקת האש יציבה. האמירות הללו סותרות את האמירות של נתניהו. בפגישה עם קציני מילואים דווח כי בתשובה לשאלה מתי תוקם ועדת חקירה ענה ראש הממשלה כי הדבר ייעשה אחרי סיום המלחמה - דהיינו לשיטתו המלחמה בעזה לא הסתיימה.
האמירות הסותרות של טראמפ ונתניהו מייצגות בבירור אינטרסים סותרים. הדבר האחרון שטראמפ מעוניין בו הוא חידוש המלחמה בעזה, דבר שיעמיד באופן מביך את אמירתו שהוא הראשון מזה 3,000 שנה שהשיג שלום בין ישראל לפלסטינים. במובן זה האינטרס הישראלי חופף, לפחות ברובו לזה של טראמפ. אך למרבה הצער, גישתו של ראש הממשלה כנראה שונה.
האינטרס הישראלי הוא למנוע את חידוש המלחמה במלוא עוזה, וזאת בתנאי שנדע להתעקש על שלושה דברים מהותיים: החזרת שמונת החללים שעדיין בידי חמאס, המשך החזקת השטח של כחצי מרצועת עזה ומניעת מצב בו שיקום עזה מתחיל במלוא עוצמתו כאשר החמאס לא מפורק מנשקו. כל דבר אחר הוא פחות חשוב.
באופן קונקרטי עולה עכשיו בקשה של המתווכות שישראל תאפשר לכ-200 מחבלים הנצורים במנהרות באזור רפיח לעבור (ללא נשק) לשטח שבשליטת החמאס. היות שמדובר באינטרס חשוב של החמאס מובן שלא נכון לוותר בסוגייה זו "בחינם". מצד שני, ישראל שחררה כ-2,000 מחבלים בעסקה האחרונה כך שחשיבותם של המאתיים האלה אינה כה גבוהה.
ישראל יכולה אפוא להסכים לבקשה זו אך בשני תנאים: הראשון, קבלת שמונת החללים האחרונים. התנאי השני הוא שההפרות שהחמאס מבצע בניסיונות של אנשיו לחצות את הקו הצהוב מזרחה ייפסקו לחלוטין למשך זמן מוגדר, נניח חודש, ורק אחר כך נאפשר את יציאתם של אותם מאתיים.
במציאות השברירית שנוצרה לא יהיה זה נכון להתעקש על הרג או כניעה של אותם מאתיים מחבלים אם יש סיכון שהדבר יוביל לחידוש מלא של האש ולקריסת ההסכם עליו טראמפ עבד כה קשה. יותר מכך, ישראל, אם תפעל בחוכמה עשויה להימצא במצב של win-win. אם תכנית טראמפ תוגשם במלואה והחמאס יתפרק לחלוטין מנשקו, בדגש על הרס מוחלט של המנהרות והשמדת כל הנשק הכבד, אזי תושג מטרה חשובה של המלחמה.
מצד שני, אם חמאס יסרב, וזהו התרחיש הסביר יותר, אזי המצב שיווצר בעזה יכלול שלושה יתרונות:
יתרון ראשון - המשך השליטה המלאה בכ-50 אחוז משטח רצועת עזה. לשליטה הזו ישנה גם תועלת ביטחונית ברורה וכן היא יוצרת לחץ מתמיד על ההנהגה בעזה. מנהיגים ערביים אדישים לחיי אדם אבל מאוד לחוצים מאובדן טריטוריה.
יתרון שני - עזה לא תשוקם, שכן השיקום, על פי התכנית, מותנה בפירוז. לישראל אין אינטרס שעזה תשוקם. שיקום עזה ובנייתה מחדש היא ויתור ישראלי מוצדק עבור פירוז, אך לא מעבר לכך. עזה הרוסה תקשה מאד על חמאס לבנות מחדש את כוחו.
יתרון שלישי - חמאס ייכנס לעימות ישיר לא רק עם ארה"ב אלא גם עם מצרים, קטאר וטורקיה. בכדי שנוכל ליהנות מכל תרחיש אסור לנו להיתפס כמחרחרי מלחמה. אכן, ישנן כבר עכשיו הרבה סיבות מוצדקות לחדש את הלחימה במלוא עוזה, אך לא כל דבר צודק הוא גם חכם.
שמירה על שקט יחסי בעזה הוא לא רק אינטרס ישראלי אלא גם צורך ביטחוני של ממש. האיום מעזה חזר להיות פחות חמור מאשר איומים אחרים ובהם ניסיון של חיזבאללה לשקם את כוחו ואולי גם לפתוח במערכה, וכמובן האיום האיראני שלא הסתיים. ישראל זקוקה לכל המשאבים החיוניים בכדי להיות מוכנה כהלכה לזירות אלה וכמובן להימנע מכל מתח מיותר עם ארצות הברית.
שמירת השקט אינה אומרת ויתור והבלגה. יש לנו מספיק מנופים אפקטיביים שנכון להשתמש בהם, לרבות תקיפות מדוייקות של מטרות איכות, ירי על כל איש חמאס שמתקרב לקו הצהוב והרחקה-תקיפה של כל ניסיון של אזרחים לעבור לשטח שצה"ל שולט בו, וגם צמצום של אספקת דלק על כל הפרה של הצד השני.
האינטרס הלאומי ביחס לעזה הוא ברור, אך כאשר נתניהו מדגיש כי המלחמה בעזה לא הסתיימה נוצר חשש שהדבר יוביל אותנו לחידוש מיותר של המערכה בעזה.