עמירם קופר, תושב ניר עוז בן 85, שהוחזר ביום חמישי משבי חמאס וזוהה במכון לרפואה משפטית, הובא היום (ראשון) למנוחות בקיבוץ ניר עוז ומלווה בשיירת דגלים בדרכו האחרונה. קופר נחטף לרצועת עזה ונהרג בשבי חמאס. זמן קצר לאחר מכן, הובא למנוחות גם סהר ברוך, בן 25 שנהרג במהלך ניסיון חילוץ צה"לי שכשל, וגופתו הושבה גם כן בשבוע שעבר.
נשיא המדינה יצחק הרצוג ספד לקופר ואמר כי "אנחנו עומדים היום, בלב קרוע, ללוות אותך למנוחת עולמים, כששירך הצורב, הכואב, היפהפה והרואה למרחוק על שפתנו. בקרקע סדוקת מכאוב ושותקת זו כפי שהגדרת אותה; באדמה שאהבת כל כך האדמה שאותה עבדת ולה כתבת את שיריך המופלאים; בקרקע הזו - אנחנו מייחלים שתמצא סוף-סוף מנוחה".
הרצוג הוסיף: "אני עומד כאן, בראש מורכן ומבקש ממך, עמירם, סליחה. את המילה הזו אמרתי לכם - נשות ואנשי ניר עוז האהובים - פעמים רבות בשנתיים האחרונות, וגם בשבועות האחרונים, המטלטלים, המייסרים; ובכל זאת - היא מוכרחה להיאמר, שוב ושוב: סליחה שלא היינו כאן בשעת סכנה. סליחה שמול פני מפלצות האדם עמדתם בידיים חשופות, להגן עליכם ועל ביתכם. סליחה עמירם - שלא הספקנו לחלץ אותך בזמן ממלתעות השבי. סליחה שלקח לנו זמן רב כל כך - רב מידי - להחזיר אותך לנוף מולדתך. סליחה שנחטפת בהיותך בין החיים, ואתה שב אלינו רק כדי להיטמן באדמה. סליחה".
הרצוג התייחס גם בדברי ההספד לחשיבות של הקמת ועדת חקירה ממלכתית: "האמת הצורבת הזאת מכובדי, חייבת להיות חקוקה על לוח ליבנו. היא זועקת, ומחייבת את תיקונה. היא מוכרחה להיות מונחת על שולחנה של ועדת חקירה ממלכתית - שתהנה מאמון הציבור, תישיר מבט, תהפוך כל אבן, תדון באומץ ותפיק לקחים עמוקים כואבים ומעשיים; כדי שבאמת, לעולם לא יישנה אסון כזה על אדמתנו, בתוך ביתנו".
הנשיא אמר בסוף דבריו: "בשעה זו שאנחנו עומדים כאן אחינו החטופים החללים עדיין מוחזקים בידיהם השטניות של אויבינו. מרצחי חמאס הראו את פרצופם האמיתי שוב ושוב בימים ובשבועות האחרונים את האכזריות, את הציניות, את הזלזול המוחלט בכבוד האדם שנברא בצלם האל, את הנכונות להפוך לסוחרי איברים ממש - במפלצתיות שאין דומה לה, ולנקוט בכל מהלך כדי להמשיך ולפגוע בנו".
ליאורה סלע דוד, שעמדה בשיירה, אמרה: "אנחנו פה כדי לכבד את דרכו האחרונה של עמירם קופר. זה יום של סגירת מעגל - מדובר בחטוף האחרון של קיבוץ ניר עוז שחוזר לאדמתו וליקריו".
שורדת השבי נורית קופר, אשתו של עמירם, ספדה: "לכתוב על קופר בלשון עבר מוזר לי ביותר. הגעתי לניר עוז בגיל 18 כחברה בגרעין צבר. עוד לפני שהכרתי את קופר שמעתי על בחור אחד בגרעין ניר עוז שכותב שירים ושורק מנגינות. אהבתי את שיריו. בהמשך הכרנו, התאהבנו והקמנו משפחה. קופר היה בעל למופת ואבא חם ואוהב לילדיו ולנכדיו. חיינו חיים מלאים וטובים בניר עוז, היינו תמיד יחד, בלתי נפרדים. אפילו במנהרות היינו יחד. חלקנו את אותו המזרן ואת המזון המועט שקיבלנו וקיווינו לחזור הביתה בחיים. זוהי אבדה גדולה לכולנו. החיים בלעדיו בודדים, אתה חסר לי מאוד ואני מתגעגעת באהבה רבה, נורית".
רוית נוחומוביץ', בתו של עמירם: "אבא, השבועות האחרונים היו קשים מנשוא. כאילו לא עברנו מספיק מעינויי חוסר הוודאות, החמאס המשיך להתל בנו עוד ועוד. האפשרות שהנה, אתה שב אלינו אחרי שנתיים כדי שתוכל סוף סוף לנוח באדמת ניר עוז, נראתה לרגעים אמיתית עד כדי כאב ודפיקות לב מואצות ולעתים התרחקה עד כדי ייאוש מכרסם ומייסר. המחשבה שייתכן שתישאר שם לעד הייתה בלתי נסבלת עבורי. במשך תקופה ארוכה חיינו בחוסר וודאות לגבי גורלך, לגבי הנסיבות הנוראיות שבהן מצאת את מותך בשבי.
אבא אני כל כך מצטערת שזה לקח זמן כה רב, סליחה שלא הצלחנו להחזיר אותך בחיים, סליחה שעבורך הזמן נגמר, סליחה שנאלצת להישאר מוטל שם זמן כה רב. בוודאות יש משהו מקל, משהו שמאפשר להרגיע את הלב, משהו שמשחרר את היום השחור בתולדותינו. הוודאות מגיעה לכל המשפחות ואף משפחה לא תישאר לבד במאבק להשבת אהובינו. נקלענו לטרגדיה ומאבק שהוא כבר לא רק הסיפור הפרטי שלנו, הוא הסיפור של העם הזה, המדינה הזאת וערכים שכולנו חייבים להילחם עליהם. במאבק הזה לא היינו לבד. היינו עטופים באנשים טובים ורבים שנרתמו והקדישו את עצמם למטרה הנעלה הזאת של השבתך והשבת כולם. עד החטוף האחרון זו לא סיסמא - זה ערך. זה עשייה, זו צעקה שחייבת להדהד כל הזמן וכל אחד מאיתנו צריך לשאול את עצמו - איפה הוא היה ומה הוא בוחר לעשות בעת הזאת?".
קופר נולד בחיפה וב־1957 הגיע לניר עוז והיה ממייסדי הקיבוץ, כחלק מגרעין של תנועת השומר הצעיר. במהלך חייו עסק בעיקר בתחום הכלכלה - תחילה בקיבוץ עצמו ובהמשך במשך 24 שנים כמנהל כספים ובקרה ביישובי חבל מעון. "מספרים היו הדבר שלו", אומרים במשפחה.
כל חייו עמירם כתב מאמרים בנושאי כלכלה וחברה, דעות נוקבות על המדינה והממשלה, ושירים על חלוציות, חקלאות ומלחמה. הוא הותיר אחריו את אשתו נורית, בת 79, שנחטפה אף היא לעזה ושוחררה בתחילת המלחמה בעסקת הנשים והילדים. עוד הותיר אחריו ארבעה ילדים ו-11 נכדים.
סהר ברוך בן ה-25 הובא למנוחות בבית העלמין בקיבוץ בארי. הוא נקבר לצד אחיו עידן ברוך, שנרצח באירועי 7 באוקטובר. את דרכו האחרונה ליוו מאות.
סבו, יצחק בכר, שאיבד את אשתו גאולה בכר גם כן באירועי 7 באוקטובר הרצחניים, הקריא קדיש. אמו, תמי ברוך, ספדה לבנה: "סהר יקר שלי , סוף סוף הוחזרת הביתה, 758 באוקטובר ואתה מובא לקבורה. לא יודעת מה אתה יודע אז אשתף אותך כאן, ביום הפוגרום הנורא בבארי ובעוטף נרצחו כ - 1179 אזרחים וביניהם עידן שלנו וסבתך גאולה (אמי). באותו יום מזוויע נחטפו 251 חטופים. מאז בשנתיים האחרונות מתנהלת מלחמה להחזרת ביטחוננו וחטופינו בה נהרגו כ - 1152 חיילים. עכשיו שנתיים אחרי עדיין נשארו עוד 11 חטופים בשבי ורק אחרי שכולם יחזרו, הפרק הנורא הזה בחיינו יוכל להסתיים, ויתחיל פרק חדש של ניסיון שיקום חיינו, הטראומה הקשה הזו תמיד תהיה חקוקה בלבנו".
"זמן רב מידי היית חטוף וזה כבר הפך לחלק מהזהות שלך", הוסיפה. "לפני היו לך זהויות אחרות רבות כמו טייל, שחקן שח, חותר קייק, תלמיד חכם, חנון, מנוען סטיל, ועוד. קיוויתי בשבילך שיהיו לך עוד זהויות חדשות כמו מהנדס חשמל שרצית להיות, בן זוג, אבא ועוד ועוד, אך זה כבר לא יקרה. יש לנו הרבה אבל לא מספיק זיכרונות יחד. יש בי צער רב שלא ניצור זיכרונות חדשים יחד, שחוויות רבות כל כך לא תחווה בכלל".
"אני נפרדת ממך פה באדמת בארי שכה אהבת, ממש פה קרוב הייתי יושבת על אבן בזמן שאתה ואחיך הייתם עושים שוב ושוב מקטעים מהמסלול האדום באופניים. עכשיו אתה קרוב אלינו, לעידן, לסבתא גאולה, ולעוד רבים מאתנו. השיר שבחרנו שישירו לכבוד חזרתך לכבוד קבורתך הוא השיר ששמעתי מאות (טוב אולי אלפי) פעמים מהאמבטיה בזמן שהתקלחת.... אהבתי לשמוע אותך שר ואוהב אותך תמיד, אמא".
רבקה מנור, דודה של סהר, ספדה לו גם היא. "סהר, זהו, אתה כאן, למרות שלא כמו שקיווינו אבל אתה כאן לידנו. אנחנו קוברים אותך היום באדמת בארי ליד עידן, אחיך האהוב, אותו ניסית להציל ביום הנורא ההוא. למרות שידענו כבר הרבה זמן שאתה לא בחיים, נשמרה בנו איזו תקווה לחלוטין לא הגיונית, שאולי הכל היה בטעות ושאולי תחזור אלינו בחיים, עם החיוך הצנוע שלך. כעת, גם שארית התקווה הזאת מתפוגגת, ואפשר לומר שהמעגל נסגר. יש לי ממך כל כך הרבה זיכרונות, כבר כשהיית קטן היית שקט ורציני. זוכרת את הטיולים המשותפים לשלג, את משחקי השח ששיחקת מול ארז ועוד הרבה רגעים יפים של ילדות והתבגרות בחיינו המשותפים בבארי.
סהר, כבר לא תספיק להצטיין בלימודיך. כבר לא תספיק לספר לנו על חוויותיך מהטיול בדרום אמריקה.
כבר לא תספיק לטייל עוד ולגלות מקומות נוספים בעולם. כבר לא תספיק להסתפר ולתרום שוב את שיערך. כבר לא תספיק להכיר את אהבת חייך ולהקים בית.
חשבתי הרבה על מה שעברת באותו יום נורא ובחודשיים בהם שרדת בעזה. האם ידעת מה קרה לעידן? האם ראית אותו כשלקחו אותך? האם היית לבד במשך רוב הזמן? האם הצלחת לשמור על תקווה גם ברגעים החשוכים שעברת בעזה? היית עם נפש של שורד. את שביל ישראל התחלת לבד, עם מעט ציוד, כדי להכשיר את עצמך לקשיים שעשויים לעלות בטיול הגדול. היית בתחילת חייך, והמחשבה עליך שוברת לנו את הלב למיליוני רסיסים. את הבשורה הקשה כל כך על כך שנהרגת קיבלנו בערב נר ראשון של חנוכה, החג שבו היינו נוהגים לחגוג את יום הולדתך, חג שכולו אור ותקווה לניסים אבל לנו לא קרה הנס שייחלנו לו. סהר, תשמור עלינו מלמעלה, ותמסור את אהבתנו לעידן, לסבתא ולכל כך הרבה אנשים שהיו כאן ואינם, והם כל כך חסרים לנו".