כמדי שבוע, המחאה להשבת החטופים תתקיים היום (שבת) בכיכר החטופים שהפכה לסמל המאבק. לבמה יעלו שורדי שבי ומשפחותיהם לשאת דברים. המלחמה להשבת כל החטופים ארצה, לא תחדול עד קבלת החטוף החלל האחרון.
השבת גופותיהם של החטופים החללים, נמשכת ומשתרכת על אף שעל פי ההסכם כבר היו אמורים לשוב לקבורה ראויה. אמש חמאס העביר ארצה דגימות שלטענתו, "נחשדו כחטופים חללים" לבדיקת ישראל. אך לאחר ביצוע הבדיקות, התברר כי השרידים אינם תואמים לאף אחד מהחללים החטופים.
יעל אדר, אמו של החלל תמיר אדר פתחה את הדברים: "757 ימים לאוקטובר, 4111 ימים לחטיפתו של הדר גולדין, 11 חללים עדיין שבויים בידי חמאס ואני עומדת כאן איתכם בזעקת חובה ודרישה להשבת כל אחד מהחטופים החללים הביתה. תמיר שלי הושב הביתה בתום 746 ימים בשבי החמאס, אז קיבלתי את ההודעה המיוחלת, הכואבת, הוודאית- תמיר זוהה- הוא בבית. עם קבלת ההודעה פרצתי בבכי של צבר רגשות: בכי של התרגשות- תמיר משוחרר להיקבר בכבוד, בכי של כאב על הוודאות המפלחת את הלב- על מה שהיה ידוע ונדמה שאת שומעת זאת לראשונה- תמיר לא בחיים- בכי של פורקן - תמיר בבית!".
"תמיר הובא למנוחת עולמים לאדמה אותה אהב ועליה הגן ביום 7 באוקטובר", אמרה בכאב. תמיר חופשי מאדמת עזה הרעה ולאחר יותר מדי ימים קיבל את הזכות להיקבר בכבוד - הזכות לה ממתינים 11 משפחות שאני מרגישה אותן בליבי ומכירה כל רגע במסע התופת שהן עוברות".
אדר המשיכה, ותיארה את תחושת האופוריה בכיכר לאחר ההסכם: "לפני 3 שבועות הכיכר והעם שמחו את ההסכם שאמור היה להשיב את כל 48 החטופים הביתה תוך 72 שעות, הייתה שמחת ניצחון ואני עמדתי וזעקתי בדאגה - אין שמחה ואין ניצחון - ההסכם אינו מגן על השבת החללים ואינו משרטט את השבת החטוף האחרון. חודשים רבים זעקתי לחשיבות השבת החללים שאינה פחותה מחשיבות השבת החיים - חטוף הוא חטוף ויש חובה להשיבו עכשיו, במסגרת ההסכם".
"עברו כבר יותר מדי שעות ו11 חטופים עדיין בשבי החמאס - משוללים כל זכות בסיסית לקבורה בכבוד, חמאס המנוולים מהתלים בנו, השארנו להם פירצה בהסכם והם מנצלים זאת. חמאס יודע איפה החטופים, חמאס חטף אותם, חמאס יודע להשיב אותם ואנחנו חייבים לעמוד על המשמר ולדרוש זאת. אל לנו להמשיך לשלב הבא בהסכם, טרם יושב אלינו החטוף האחרון. זו המהות של לא משאירים אף אחד מאחור - וכבר הוכח מה יכול לקרות כשהשארנו את הדר ואורון מאחור. זה תמרור האזהרה שלנו - והחובה של כל אחד ואחת לא להרפות טרם יישום מלא של ההסכם", הוסיפה.
"ה-7 באוקטובר חייב להיות שיעור לדורות. זו אחריותנו, אל לנו להתרפק על ניצחון השבים - אלא תמיד להיאבק על מי שעדיין לא הושב. על מי שקולם לא נשמע. אני עומדת כאן עם הקלה קטנה - תמיר כבר לא שבוי - לצד כאב גדול על האבדן. קיבלתי את הוודאות הכואבת שמאפשרת פרידה, שחייבות אותה וזכאיות לה כל משפחות החללים. רק לאחר הוודאות באה ההתפרקות שלאחריה יבוא שיקום. השיקום הלאומי יחל רק עם השבת החטוף האחרון".
בלוויה של תמיר נפרדנו מגופו, אך גם כאבנו שעדיין לא הושבו כל החללים. משפחות 11 החללים - תמיר אמנם בבית, אבל אני איתכם, לא נעצור ולא נשתוק ולא נירדם בשמירה. נדרוש את השבת כל החטופים החללים ונפעל לתיקון המקום הזה. זו צוואתו של תמיר - תמיר יצא בשם הערבות ההדדית והושב בזכותה - בזכותכם העומדים כאן ותמשיכו עד שיושבו כולם. בי נשבעתי - תמיר לא יהיה קורבן שווא - הוא יהיה קורבן של תיקון חברתי, שתחילתו בהשבת החטוף האחרון ולאחריו", חתמה.
אשירה גרינברג, אלמנתו של סגן אלוף תומר גרינברג, הציגה עצמה וסיפרה במעט על היום הנורא בחייה: "אני אשירה גרינברג, אלמנתו של סגן אלוף תומר גרינברג ואמא של ארבל, בתנו הקטנה. את בוקר שבעה באוקטובר והימים הקשים שאחריו חוויתי דרך עיניו של תומר - כמפקד גדוד 13 בחטיבת גולני".
"הייתי לצידו כאשר התקבלו שיחות הטלפון הראשונות עם דיווחים על חדירה של עשרות מחבלים לכל הגזרה", תיארה את האימה. "שמענו יחד את קולות הירי והפיצוצים, ואת זעקות החיילות והחיילים הקוראים לעזרה. בדרכו מהבית בקיבוץ אלמוג, לעוטף, ניהל תומר את הלחימה מרחוק, עד שהתקרב ושאל איפה המצב הכי קשה, וכך מצא עצמו מפקד על חילוץ תושבי כפר עזה תוך לחימה בלתי פוסקת במחבלים. חודשיים אחר כך, תומר נפל בתקרית אש קשה בסג'עייה, במהלך ניסיון לחלץ לוחמי גדוד 51 שנפגעו ונותק עימם הקשר" אמרה בכאב.
"תומר לא היה שם לבד, בקרב שבו נהרג נפלו גם אלוף משנה יצחק בן בשט משדה יעקב; רב סרן רועי מלדסי מעפולה; רב סרן משה אברהם בר-און מרעננה; סרן ליאל חיו משוהם; סמל ערן אלוני מאופקים; סמל אחיה דסקל מחיפה; רב סרן בן שלי מקדרון; ורב סמל רום הכט מגבעתיים. יהי זכרם ברוך. יהי זכרם ערך הרעות. ויהי זכרם ערך הערבות ההדדית אותם ערכים אשר בשמם תומר וחבריו זינקו לתוך האש בגבורה ובמסירות נפש. אותם הערכים אשר בשמם אני עומדת כאן הערב לצד משפחות 11 החטופים שעדיין מוחזקים בעזה - כדי להמשיך את הצוואה של תומר וחבריו: חי או חלל - לא משאירים אף אחד מאחור!".
"עברו כמעט שנתיים מאז נפילתו של תומר. אני זכיתי להיפרד ממנו", תיארה. "זכיתי לקיים עבורו הלוויה מכובדת בבית עלמין של גיבורים, וזכיתי לשבת עליו שבעה תוך חיבוק ותמיכה מכל קצוות החברה הישראלית. הנחמה הזאת, הזכות האנושית הבסיסית הזאת מגיעה לכולם. לכולנו, לכל עם ישראל ובפרט לבני משפחות החטופים, מגיעה נחמה וסגירת מעגל".
תומר שלי יצא להילחם בשביל להשיב את תחושת הביטחון ולהחזיר את החטופים. בזמן ההיערכות לקראת כניסה נוספת לעזה, הוא זירז את חייליו בטענה "שהתצפיתניות מחכות להם". לשמחתי אותן תצפיתניות שוחררו אחרי 477 ימי גיהינום. אך תומר עדיין לא נח על משכבו בשלום. זה יקרה רק אחרי שכל החטופים החללים יזכו למנוחת עולמים. וכל עוד בני משפחות החטופים לא זוכים להיפרד מיקיריהם, אני אמשיך לעמוד לצידן, כי רק כשכולם יחזרו, נוכל כולנו יחד לקום. זו יכולה וזו צריכה להיות התקומה של כולנו; להחזיר את כל החטופים החללים הביתה עכשיו - עד החטוף האחרון".
גרינברג חתמה את דבריה ואמרה: "לפני סיום, אני מבקשת מכאן לשלוח איחולי החלמה לאלפי הפצועים והפצועות בגוף ובנפש, למשפחות ולכל מי שמלווה אותם ותומך בכל דרך.וגם נשלח חיבוק גדול לאנשי ונשות כוחות הביטחון שלנו: במשטרה, בשב"כ, במוסד, חיילי צה"ל בסדיר ובמילואים שמגינים עלינו כל הזמן, בכל מקום. לכולכם, תודה עליכם".
ברית ישראלי, בת דודתו של איתי חן שנחטף מהטנק בו שירת בשבעה באוקטובר וטרם הושב לקבורה פתחה את דבריה: "שמי ברית ישראלי, ואני עומדת כאן לא רק כמשפחה של חטוף, אלא כנציגה של דור שלם של לבבות שבורים. אני מתרגשת להיות כאן הערב ליד אופק. אנחנו לא מאותו גיל ולא מאותו מקום, וכנראה שלולא הגורל שפקד אותנו לא היינו נפגשים לעולם - אבל נפגשנו בתחילת המאבק ומיד התחברנו. הוא הפך עבורי לאח גדול שמבין בדיוק מה אני מרגישה".
"שנינו היינו צעירים מאוד כשאחים שלנו נחטפו, ואופק נאלץ לחכות כמעט 11 שנים שמדינת ישראל תחזיר את אורון. מי יבטיח לי שלא אצטרך לחכות 11 שנה עד שמדינת ישראל תחזיר את איתי - לוחם שריון גאה, מצוות פרץ הגיבורים שנחטפו לעזה ממוצב נחל עוז? הזמן לא מרפא - הוא רק מעמיק את הצלקת. כל רגע שעובר הוא כאב נוסף; כל יום בלי תשובה הוא מלח על פצע פתוח בלב שלנו. להציל את איתי זה להציל את החיים שלי ושל משפחתי".
"נשארנו 11 משפחות חטופים מתוך 255", תיארה ישראלי את התחושה הקשה. המספרים מצטמצמים, והפחד שהם ייעלמו מתחת לאדמות עזה רק גדל. כל יום שעובר הופך לקשה יותר - ואנחנו, המשפחות, לא מוותרות. אנחנו נמשיך להילחם, להזכיר, ולדרוש את מה שמגיע ליקירינו - לחזור הביתה. ואיך זה שהגיבורים הם תמיד אלה שלא ביקשו להיות גיבורים?! אלה שנקלעו לסיטואציה בלתי אפשרית, ונאלצים לשלם את המחיר הכי כבד - בזמן שאחרים רק מדברים בגבורה, אבל לא באמת מיישמים אותה. אנחנו דור שנולד למציאות לא פשוטה, אבל עם לב חזק ואמונה. דור שמוכן להתגייס, להילחם, ולעשות הכול בשביל העתיד של המדינה שלנו. אבל אני לא יודעת איך אפשר לדבר על ביטחון אמיתי אם הם עדיין לא חזרו? אנחנו דורשים מרוה"מ ומממשלת ישראל לגלות קצת מהאומץ של הגיבורים החטופים ולעשות הכל כדי להחזיר אותם. תפסיקו לדבר ותתחילו לפעול".
"איתי שלנו ועוד עשרה חטופים הם לא "גופות", הם בני אדם עם שמות, פנים, משפחות וחלומות, שנלקחו בכוח ועדיין חיים בלב כולנו- והמלחמה הזו לא תסתיים בלי שהם חוזרים הביתה. כל עוד חסר אחד - חסרים כולנו. בלי איתי - המשפחה שלי לא שלמה. ובלי כל החטופים - המדינה שלנו לא שלמה. הגיע הזמן שהלב של העם הזה יחזור לפעום באמת. אל תשכחו. אל תתייאשו. אל תתנו לשגרה להשתיק את הכאב. זה לא רק מאבק של משפחות - זה מאבק של עם שלם. תחזירו אותם עכשיו- עד החטוף האחרון!", חתמה.
עמוס הורן, אחיהם של שורדי השבי יאיר ואיתן הורן פתח את דבריו: "שנתיים, שנתיים חלמתי על הרגע הזה שבו אוכל לעמוד שוב ליד שני האחים שלי. נלחמתי בכל הכוח והאמנתי שהם חוזרים, והנה החלום הפך למציאות והם כאן איתי, איתנו. המזל הגדול שלי הוא שלא הייתי לבד: אתם נלחמתם איתנו בכל החזיתות, הראיתם לנו שאנחנו לא לבד. העשייה שלכם נתנה לנו כוח להחזיק מעמד ולהמשיך במאבק. אתם גרמתם לנו לא לוותר ובמעשים שלכם הראיתם לממשלה ולעולם שהדרך היחידה להמשיך להיות מדינת ישראל מתחילה בהחזרתם של החטופים כולם".
"אני עמוס ואני מתרגש מאוד לעמוד פה הערב עם שני האחים שלי ואיתכם אלפי אחיי", אמר בהתרגשות. "לגלי ואריאל הילדים שלי, דליה ואני תמיד אומרים ש"אם אתם לא חלק מהפתרון אז אתם חלק מהבעיה" והנה אתם מוכיחים יום יום שעה שעה כמה המשפט הזה מדויק. אבל המשימה שלנו לא הושלמה. אנחנו לא מורידים סיכות, חולצות או שלטים. אנחנו בעיקר לא מורידים הילוך. אנחנו חייבים להגביר את הקצב ולוודא שכולם מוחזרים. עד החטוף האחרון. אני מבקש להודות לחיילים, למילואימניקים ולמשפחותיהם ולכל מי שלקח ולוקח חלק. אני מבקש לחבק מכאן את המשפחות השכולות ואת כל החיילים שמשלמים מחירים פיזיים ונפשיים קשים. אני מקווה שכחברה נצליח להיות פה בשבילכם תמיד בדיוק כמו שהייתם עבורינו".
יאיר הורן עלה גם הוא לבימת הנואמים, ונאם באנגלית לקהל העולם כולו: "קוראים לי יאיר. לפני 498 ימים, הייתי בשבי עם אחי איתן. זה היה אחינו עמוס, שעמד על הבמות ואחז בתמונתנו. אז, לאחר שחרורי מהשבי בחודש פברואר, שנינו המשכנו לתמוך במאבק יחד", תיאר.
"עכשיו, אחרי 738 ימים, שלושת האחים סוף סוף התאחדו. מר וויטקוף, מר קושנר, תודה! אדוני נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, זה בגלל המנהיגות שלך שאנחנו, שלושת האחים, עומדים כאן יחד היום. ולכל אנשים מסביב לעולם שעמדו לצידנו ולא ויתרו - תודה לכם!", אמר בהודיה.
את דבריו חתם ואמר: "עדיין יש לנו עבודה לעשות. אנחנו עדיין צריכים אתכם. יש עוד 11 חטופים בעזה. אנחנו לא מסוגלים ולא רוצים לעצור עד שהחטוף האחרון ישוב".
איתן הורן שורד השבי, פתח את דבריו בהודיה: "אני איתן ואני עומד פה היום בזכותכם. תודה. אני עומד פה בזכותכם ובזכות כל כך הרבה חיילים, אזרחים, עובדי ומתנדבי המטה בארץ ובעולם, ועוד כל כך הרבה אנשים שאני רוצה להגיד להם ולכולכם תודה. אבל זה עוד לא הזמן לסיכומים. במשך 738 ימים חלמתי על החזרה הבייתה. 738 ימים של כאב, חוסר וודאות, סבל, געגוע ועוד כל כך הרבה דברים קשים. אבל ידעתי תמיד דבר אחד: המשפחה שלי והחברה הישראלית לא תוותר עלי. ידעתי שאתם נלחמים עליי".
"גם כשהיה לי ממש קשה ומסתכל, גם כשהייתי מורעב, גם כשהפצצות נפלו ממש לידי, האמנתי שאני עוד אחזור הבייתה לאחים שלי ולמשפחה שלי. לעם שלי. אליכם. אני עומד פה עם יאיר, עמוס, אריאל, גלי ודליה ואמור להרגיש תחושת ניצחון או הקלה אבל האמת היא שאני לא מרגיש ככה. יש 11 משפחות שעדיין בסיוט הזה ואני לא מוכן שמדינת ישראל תעבור לסדר היום כל עוד החטופים לא בבית. אני לא מוכן לעבור לסדר היום כל עוד 11 האחים שלי לא מוחזרים הביתה", קרא.
"אני עומד פה על במה זאת ומבקש ממכם שלא תעצרו את המאבק עכשיו, ושביחד נמשיך ונוודא שכולם מוחזרים הבייתה. את תחושת הביטחון האישית שלי אני לא אוכל לשקם כל עוד הם לא פה. את המסע שלי לריפוי ולשיקום לא אוכל להתחיל כל עוד אני יודע שיש משפחות שלא איתי במסע. אני עומד כאן היום כסמל להפקרה והחורבן של השביעי באוקטובר. במשך 738 ימים נלקח לי החופש וכמעט נלקחו ממני החיים. אבל נלחמתי ושרדתי. אני איתן ואני עומד פה גם היום כסמל של הכוח המטורף שלכם והצלחה של מאבק אזרחי, אולי אחד החשובים בהיסטוריה. מאבק שיעצב את העתיד של המדינה שלנו. אין לנו עתיד בלי החזרתם של כל החטופים. הלוויה וקבר זו לא פריבילגיה ואי אפשר עוד לחכות. חייבים להחזיר את כולם עכשיו".
אמיר דניאל, פתח את דבריו וסיפר על בנו: "ערב טוב, אני אמיר, אביו הגאה של עוז דניאל - לוחם שריון בחטיבה 7, שנפל ונחטף מעזה. עוז היה ילד של אור ורגש, של מוסיקה, אהבה וראיית האחר. הוא ניגן בגיטרות חשמליות, עשה 10 יחידות מוסיקה עם רסיטל וסיים בהצטיינות. הוא האמין שמוסיקה מחברת בין אנשים, והביא את האמונה הזו לכל מקום שאליו הגיע. בבוקר השביעי באוקטובר, הטנק של עוז וצוותו ספג פגיעות קשות. כולם נלחמו בגבורה למען ישובי העוטף, כתף אל כתף. עוז יצא מהטנק כשהוא לא פצוע - נחוש להגן ולהילחם. בסרטון שפורסם ונחשפנו אליו בלילה ב 7 באוקטובר, רואים אותו מנסה לחטוף רימון מידי מחבל - הניסיון לא צלח, הסרטון נקטע, ולבסוף הוא נראה שכוב לצד הטנק".
"ככל הנראה המשיך להתנגד - ואז נורה ונחטף כשהוא איננו בין החיים. עוז אמר לנו בשיחות משפחתיות: "אם אי פעם אעמוד מול חטיפה - לא אכנע." וכך פעל. כך נלחם. כך נזכור אותו. במשך ארבעה וחצי חודשים חיינו בתקווה ובאמונה שעוז חי ויחזור אלינו. עד היום שבו קיבלנו את הבשורה הקשה מכל. יש לנו קבר - אך אין לנו את עוז. קברנו אלונקה ושחפ"צ ספוג בדם שלו. קבר ליקירנו אינו זכות. החזרתם היא חובת מדינה ומחויבות מוסרית בסיסית. מדינת ישראל אינה יכולה לוותר על כבוד המת - יסוד ערכי ויהודי. אהובינו נחטפו מעל אדמת ישראל והופקרו כבר שנתיים. גם לנו מגיעה חלקת אדמה להיפרד ולהתייחד", אמר בכאב.
"בלי השלמת שלב א' בהסכם - השבת כל החטופים - אין להתקדם לשלב ב'. הסכם יש לכבד משני הצדדים; הפרה לא יכולה לזכות בלגיטימציה. אנו נמצאים בחלון הזדמנויות היסטורי. אם לא נפעל בנחישות ובאחדות - נאבד הזדמנות שלא תחזור. זה הזמן להשיב את כולם הביתה. עוז שלנו האמין בכוח של הטוב והאור- בואו נאמין בכך כולנו ולא ננוח, עד שכולם ישובו הביתה. אתם יודעים, אנחנו חווים מציאות בלתי נתפסת שנמשכת כבר שנתיים וחודש ימים, בתוך המסע הזה אני משתדל ככל שאני מצליח, להסתכל על החיים ממעוף הציפור, זה עוזר לי לזהות את הנתיב שאני צועד בו, וגם את הדרך שלנו כאומה, עשינו קברת דרך משמעותית לטובת האחדות שלנו. בואו ונמשיך לתמוך ונשתדל להבין אחד את השני, בואו נהיה ראויים למיטב בנינו שהקריבו את חייהם היקרים, הכל כך יקרים למעננו", חתם.
יובל שרעבי, בתו של יוסי שרעבי החטוף שגופתו הושבה לקבורה סיפרה: "כשעמדתי על הבמה הזו לפני חודש, עוד חיכיתי כל כך שאבא שלי יוחזר כבר. והיום, אני עומדת פה אחרי שנפרדתי מאבא שלי. ביום שני אבא סוף סוף הובא למנוחת עולמים באדמת בארי. ומאז אני נושמת עמוק יותר".
"אבל עדיין לא נשימה מלאה", הדגישה. "נשארו אחד עשר חטופים נוספים להחזיר, ואנחנו לא נרפה עד שיחזור החטוף האחרון. אני רוצה לשתף אתכם בחלק מההספד שכתבתי לאבא שלי: "אבא, אני לא אתן לאף אחד לשכוח אותך. אני אזכיר אותך בכל מקום שאליו אגיע, אגיד כמה טוב היית בעולם הזה, כמה טוב היית כאבא שלי. אני שמחה על הזמן שהיה לי איתך, אני שמחה שזכיתי להיות הכי הכי קרובה אליך.
אני לא רוצה שתדאג לי אבא, אני רוצה שתנוח בשקט, אחרי הרבה זמן שלא נחת. יש לי כל כך הרבה תמיכה מכל כיוון, אתה לא יודע כמה אנשים טובים פגשתי, איך אני מוקפת בסביבה שמלאה באהבה ובטוב. אני חושבת שהיית אוהב את כל מי שנכנס לחיי בתקופה הזו. אתה יכול לשמור עליהם גם? שלא אאבד עוד אנשים טובים"", שיתפה.
"וכשדיברתי על האנשים הטובים, דיברתי על כולכם, על מי שעמדו ועומדים לצידנו", הודתה שרעבי. אני רוצה להודות לחיילים ולאנשי המילואים על הנחישות והלחימה הבלתי פוסקת למען החזרת החטופים כולם ושמירה על בטחון המדינה. אני שולחת חיבוק גדול מאיתנו למשפחות הנופלים, שאיבדו את היקר להן מכל. אין יום שלא עובר לי בראש המשפט- הלוואי שהכל היה אחרת.הלוואי שנעשה שהכל יהיה אחרת".