בשיחות וראיונות לתקשורת העולמית חוזרת תמיד השאלה: איך ייתכן שהיהודים, בני העם שראה את עצמו כשליח מוסרי עבור האנושות כולה, ביצעו פשעים איומים כל כך בעזה? זו שאלה קיומית הנוגעת בעצבים החשופים ביותר של הזהות שלנו. באמונות, בצדקת הדרך, ובהבנה שלנו את עצמנו.
יש תשובות איומות: "אלה לא פשעים", ו"הם התחילו" "זאת הגנה עצמית" ו"הייתה לנו שואה". יש גם תשובות נסיבתיות: דורות של שטיפת מוח, מערכת חינוך לאומית, לחץ חברתי, אמון עיוור במפקדים.
מבנה תודעתי שבו שאלות של מוסר נדחות תמיד לאחר כך "כי עכשיו יש מלחמה", והאחרכך הזה אף פעם לא מגיע. ובסוף, כשמסתכלים על התוצאות המצטברות, אי אפשר עוד לברוח מהאמת: רבבות הרוגים, חלק עצום מהם חפים מפשע. ערים הרוסות עד עפר. והכול בשמנו, בשם מדינה המציגה את עצמה לעצמה כמעוז של מוסר ונאורות. ועיוורת באשר למה שקרה בעזה. לאסון ההומניטרי שחוללו מיטב בניה ובנותיה במודע. לא טעויות, אלא פשעים. ומכאן המסקנה שמתאמצים כל כך להכחיש: אם כל העם צבא, אז כולנו נושאים באחריות וכולנו פושעים. וזה מחייב בירור והתמודדויות.
שתי ההגנות שקרסו
כל עם מסוגל לזוועות הגדולות ביותר. ההיסטוריה מלאה בהוכחות לכך. לעם היהודי היו לאורך הדורות שתי הגנות עמוקות מפני סכנת ההידרדרות הזאת. הראשונה נסיבתית: פשוט לא היה לנו כוח והפכנו את חוסר הכוח לאידיאולוגיה, ואת החולשה לעוצמות מסוג אחר. והשנייה מהותית: מערכת חינוך רוחנית שניזונה מוויכוח, ממחשבה, מקדושת החיים ומאהבת אדם.
ישראל המודרנית ביטלה את שתי ההגנות הללו. היא בנתה כוח פיזי עצום, חלקו מוצדק וחלקו מנופח בהגזמה. והכל בשם הפחד האמיתי והפרנויה המומצאת. במקביל להשקעה הלא פרופורציונלית בממסדי המלחמה וההתחמשות, ישראל הרשמית ויתרה על המימד הרוחני של החינוך. פחות היסטוריה, פילוסופיה, ספרות ואזרחות. פחות שאלות של צדק ומשמעות. יותר מתמטיקה, מדעים שימושיים, הנדסה ותכנות. כך צמחה חברה יעילה ומצליחה מאוד מבחינה חומרית, אך מרוששת מבחינה מוסרית.
הדורות הישראלים החדשים נולדו לתוך עולם של הישגים. הם אולפו למדוד הצלחה בכמויות, בדירוגים, בשורת הרווח. הם יודעים לייצר טכנולוגיות חכמות, לבנות מערכות שליטה ומעקב, אך לא למדו אף פעם להטיל ספק ולשאול מהי המשמעות של השימוש בכוח הזה.
החינוך היהודי של פעם לימד אותנו לחשוב, להטיל ספק, לשאול שאלות של מצפון. פעם שאלו באומץ "השופט כל הארץ לא יעשה משפט?", והיום אין לראשי המדינה שמץ של בושה בבואם לבטל את מערכת המשפט כולה. החינוך הישראלי מכשיר את בוגריו לתפקד בתוך מערכת הנורמות המעוותת שנוצרה כאן. החברה הזאת מייצרת מדי שנה דור של חיילים המסוגלים לתפעל מערכות משוכללות להריסת חיים בלי להבין את ערך החיים עצמם.
כמה אכזרית האירוניה: מדינת הסטארט-אפ ניישן, המתיימרת להיות הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון יצרה את תעשיית המוות המתוחכמת והדכאנית ביותר באזור ומייצאת את פירות הבאושים האלה לכל צרכן אפל ואנטי דמוקרטי, בעבור בצע כסף. פולחן הביטחון הפך את ההייטק לשירות צבאי שלא נפסק לעולם. חברות אזרחיות מפתחות עבור הממסדים הביטחוניים אמצעי הרג, כיבוש ופגיעה בחירויות הפרט. ובתמורה הצבא מזין את השוק האזרחי בכח אדם מיומן ובטכנולוגיות רווחיות. כך נוצרה כלכלה שלמה המבוססת על שליטה, דיכוי, חיישנים חכמים. ומוסריות כבויה.
הפשע האמיתי של ההייטק "הזה", אינו רק הנשק שהוא מפתח, אלא התודעה שהוא מעצב. תודעה שמאמינה שגם המוסר הוא רק אתגר טכנולוגי. שאם נבנה עוד אלגוריתם, עוד חומה דיגיטלית, נוכל לשלוט במציאות. כיבוש ללא מגע יד אדם, הרג בלי ריח של מוות. זו תודעה שאין בה מקום לאתיקה, שהרי אותה אי אפשר למדוד במדדים כמותיים. וגם אין אקזיט בסופה.
במשך השנים נוספה לכך שכבה רעילה של דתיות לאומנית, המספקת צידוקים לעוולות האיומות ביותר. במקום להעמיק את הרוח האנושית שביהדות, המערכת הפכה אותה לקריקטורה. לא עוד יהדות של תיקון עולם וחסד, אלא דת קנאית של מלחמות מצווה מתמידות; הג'יהאד היהודי במירעו. העם הנבחר נלחם כל הזמן כי המלחמה הפכה למהותו. התוצאה היא חברה קרועה בין דתיות תוקפנית וחילוניות מתגוננת, הנעה בין זחיחות של "אלוהים איתנו" לניכור מכל מה שהוא אנושי.
לו היה לסטייה האמונית שנקראת "יהדות ישראל" מעמד משפטי, הייתי מאתגר אותה שתתבע אותי על הוצאת דיבה. כי אני אכן משמיץ אותה ובצדק. לא הייתי שוכר עורך דין מתוחכם, אלא מייצג את עצמי. יהודי פשוט, "כמו של פעם". הייתי מזמין את ראש הממשלה להסביר מה פירוש המושג "עמלק" במערכת קבלת ההחלטות הנפשעת שלו. הייתי מעלה את סמוטריץ' לדוכן כדי שיעיד על תורת הגזע שלו, את הרבנים הראשיים אודות הדרשות המתנשאות עליונות יהודית ותורת הגזע והמיזוגניה שלהם, ואת הרבנים הצבאיים להסביר איך הפכו את צבא ההגנה, למסע צלב פונדמנטליסטי. ואת כולם על השתיקות הקטלניות שלהם.
בבית הדין של ההיסטוריה היהודית אני יודע איך זה ייגמר. הם יורשעו בכל הסעיפים. על שהוציאו את דיבת התרבות היהודית רעה. על שעיוותו את משמעותה, על שחיללו את שמה.
היהדות שאני גדלתי עליה הייתה מערכת מצפונית לא כוחנית. שיטת חיים שלא קידשה את ההרג ואת פולחני המוות. האדם ולא האדמה היו במרכזה. היא לא ביקשה לשלוט בעולם אלא לתקן אותו. היא לא דרשה נאמנות עיוורת אלא העניקה מחויבות מוסרית מלאת ספקות. היהדות ההיא הובסה בפני קלגסי המשיח וחולשת החילונות ההומניסטית. לא פלא לכן שכך, בלי ההגנות הקלאסיות, היהודי הוא כמו כל אדם אחר. כשהוא מאבד את תבונתו המוסרית, אין לו עוד יתרון על שום עם אחר. וגם הוא מבצע פשעים נגד האנושות. ועזה תוכיח.
חלק מהתיקון חייב להתחיל בדיוק כאן. בישראל החדשה צריך להשקיע הרבה פחות ביזמות טכנולוגית והרבה יותר בחדשנות מוסרית. הגיע הזמן שנפסיק להגדיר את עצמנו לפי היכולת שלנו להצדיק הרג המוני, ונתחיל להגדיר את עצמנו לפי היכולת שלנו להקשיב, להבין ולחמול. רק כשנצליח להציב את רוח האדם מעל המכשיר, את השאלה לפני הפתרון, את האנושיות לפני הצייתנות - יתחיל התיקון.
ישראל שאחרי פשעי עזה לא צריכה עוד טנקים משוכללים ואלגוריתמים מתוחכמים. היא צריכה מערכת חינוך שמחנכת לחשוב ולחוש. אנשים שלא נבהלים משאלות מוסריות. אנשי רוח ומאמינים המחוייבים ל"ואהבת לרעך כמוך". ומדענים שיזכרו שידע בלי מצפון הוא סכנה קיומית. כי בסוף, כל טכנולוגיה גדולה, כל מערכת חכמה, כל אמצעי הרג מדויק, לא שווים כלום כשהם נתונים בידיהם של בעלי לב אטום. כמו אלה שלנו בשנתיים האחרונות.