עמרי מירן חזר לבנותיו עלמא ורוני ולאשתו לישי לאחר שנתיים בשבי, ומתחיל להשלים את שפספס בזמן האבוד. הוא מספר על עזה ועל החיים שהוסטו למטרה להשיבו משם. הולכים לים ומכינים יחד לימונדה. שוב משפחה.
הדבקת הפערים לא החלה מיד. "לקח לו זמן לחפש ברשתות, והוא גם מעדיף שלא. לא היה לו פייסבוק ואינסטגרם. הוא יותר רוצה לשמוע ולראות את הרגעים שקרו בתוך הבית", מספרת לישי אשתו בריאיון לוואלה.
"בדיוק אתמול סיפרתי לו על ימי ההולדת של רוני ועלמא, שזה היה אישיו", סיפרה לישי. "אי-אפשר באמת לעכל פרק זמן של שנתיים. אנחנו בהשלמה הדדית שתיקח זמן", היא מוסיפה. "המפגש שלו עם הבנות היה מאוד טבעי. הוא חזר להיות אבא, ולא הפסיק להיות אבא. הוא חווה עם עלמא את גיל שנתיים, שלא חווה עם רוני", שיתפה.
"זה שווה את זה"
הוא ידע מה עובר עליכן פה?
"לא הרבה. אותי לא ראה יותר מדי פעמים", סיפרה לישי והוסיפה: "היו תקופות שהיה חשוף לתקשורת, בעיקר תקשורת משם, מה שהראו שם, לא אותנו. והיו תקופות שפחות". לישי משתפת על הפעם הראשונה בה גילה עמרי כי משפחתו בחיים. "במאי 2024 הייתה הפעם הראשונה שהוא ידע שאנחנו באמת בחיים. הוא ראה תמונה מתוך ההצהרה שדני ואני עשינו יחד עם אילן, אביבה ושיר, אחרי הסרטון שפורסם. לפני כן לא ידע בוודאות", סיפרה.
לישי מספרת כי הוודאות על כך שבני משפחתו בחיים החזיקה את עמרי עד לרגע בו נפגש איתם כשיצא מהשבי. "עמרי נאחז בזה שראה שאנחנו בחיים כשיצא, ומבחינתו הלך עם זה, אבל את הוודאות קיבל רק מאוחר יותר". עוד היא מספרת על ההחלטה לחשוף את בנותיה בשביל הסיכוי שעמרי יראה תמונות שלהן כשהוא בעזה. "הוא לא ראה תמונות של הבנות. באיזשהו שלב הסרתי את הטשטוש של הפנים שלהן, וכמה שהיה לי קשה כאימא לחשוף אותן, אמרתי אוקיי, זה שווה את זה, כי הוא יראה את זה שם. כי אולי יראה איך רוני גדלה ואיך עלמא פתאום הולכת".
"אחד הדברים הראשונים ששאל זה אם השפטתי את המדינה", היא המשיכה: "חייכתי ואמרתי לו: היו עוד הרבה אנשים. והוא אמר לי: לא, זה באמת קרה. ואז הבנתי, והוא אמר לי שראה את ההצהרה שעשינו, ענת, ויקי ואני יחד עם משפחות שכולות במועצת אוקטובר. חברים שלו היו איתי שם והוא פתאום ראה אותם, והבין שקורה משהו גדול".
ואת הזקן של דני מתארך.
"כן, הוא גם ראה את דני ואת הזקן כמה פעמים", היא צוחקת.
מה עמרי היה עושה?
עבור לישי, זו השלמה של מאבק פרטי אינטנסיבי, במהלכו הייתה ממובילות מטה משפחות החטופים. ואולם, היא מדגישה, המאבק לא הסתיים. בטח כשאביו של חברה הטוב נדב רודאיף, ליאור, עדיין לא הושב.
לדבריה, היא מסתכלת אחורה על דרך המאבק שבחרה ולא מתחרטת. "לאורך התקופה לא ידעתי מה נכון ומה לא. בטוח היו לי טעויות", היא אומרת. "אני זוכרת שחזרתי מארצות הברית לפני העסקה ותהיתי על זה. לאורך הדרך לא התיימרתי לדבר בשמו, ואמרתי את זה גם לעמרי. מה שהיה לי בראש זה מה עמרי היה עושה אם הייתי חטופה במקומו, והתשובה שקיבלתי כל פעם הייתה שהיה נאבק".
"בשבועיים האחרונים היה הרבה רע מכל הכיוונים", היא משתפת. "קצת שכחנו איפה היינו לפני כעם וכציבור. כשאנחנו מבטיחים לילדים שלנו עולם טוב יותר אנחנו צריכים לשים לב לפני שאנחנו כותבים או אומרים משהו, איך זה יכול להשפיע, במי זה יכול לפגוע. אלה הערכים האמיתיים שלנו - הערבות ההדדית", סיכמה את תחושותיה.
"אני אחזיר אותך לעזה"
"רוני ועלמא זה סיפורים שונים, הן קרובות בגיל, אבל עדיין יש מרחק", המשיכה לישי לספר על בנותיה ועל חוויתן משובו של עמרי. "עלמא במקום של 'איזה כיף שאבא חזר'. עם רוני זה קצת אחרת: 'איזה כיף שאבא חזר', אבל עדיין בדיקה של האמון מחדש, לצבור ביטחון מחדש". מירן המשיכה ותיארה את הדילמה מול הילדה כשנשארו עדיין שלטי חטופים תלויים. "כשהורדנו את השלטים והשארנו שם את ליאור רודאיף, רוני לא הבינה כל כך. וכשביום שבת הלכתי לעצרת היא לא הבינה. סיפרנו לה שלא כולם חזרו ושצריך להמשיך", אמרה.
"והשאלה של מתי עדיין נשארת, מתי כולם יחזרו", התייחסה לישי לשאר החטופים שטרם הושבו. "נדב אחד החברים הקרובים שלי, ועכשיו היא שואלת למה אבא שלו לא חזר", המשיכה וסיפרה על השאלות שעולות לבנות. "הן לא במקום של לשאול את עמרי מה עבר ולמה. הייתה פעם אחת שעמרי אמר לרוני משהו שהיא לא אהבה כנראה, והיא אמרה לו 'אני אחזיר אותך לעזה'. ועמרי אמר לה 'אבל אני לא רוצה'. ורוני ענתה לו 'נכון, זה לא היה נחמד. אנשים לא נחמדים לקחו אותך. זה היה בצחוק'".
לישי מדגישה שברצונה לאפשר לעמרי לספר בעצמו על השבי, אך מוכנה לשתף כי "היו תקופות מאוד לא פשוטות מבחינת אוכל, והיו תקופות יותר סבירות. היו תקופות מעל הקרקע והפצצות היו לידו. והיו תקופות שהיה מתחת לקרקע, 30 מטר מתחת לאדמה".
חזרת וסיפרת שהבקשה האחרונה שלך ממנו הייתה שלא יהיה גיבור. הוא עמד בהבטחה?
"כשעמרי נחטף הוא נכנס ל'סנטר', וכמה שהוא יכל, הוא שמר על העקרונות שלו שם", סיפרה לישי. "ברור שהיו נפילות תוך כדי. אני חושבת שהוא גיבור ממש גדול. היו פעמים שניסה להיות גיבור, אבל בסך הכול הוא הצליח. הצליח לשרוד. הוא שונא שאני אומרת לו שהוא גיבור ישראל, אבל הוא גיבור כי הוא מתמודד בגבורה", אמרה בגאווה. "אני רואה אותו עם רוני ועלמא ומשתאה. לפעמים אין לי אוויר, אבל עכשיו בצורה טובה. יש כאן תהליך ארוך של שיקום, פיזי וגופני, זוגי ומשפחתי", סיכמה.
מה עזר לו לשמור על עצמו שם?
"עמרי מטפל שיאצו. זה משהו שמאוד עזר לו שם, מנטלית וגופנית", שיתפה לישי. "היו תקופות שגם אם היה לו נורא קשה לשמור על זה - הוא התעקש לעשות את האימון הנפשי הזה. הוא התעקש לעשות הליכות, גם אם בתוך חדרים קטנים, כשהיה אפשר". היא משתפת על אחד הרגעים המרגשים שהיו לה מאז שחזר: "אחד הדברים הכי מרגשים שאמר לי היה שהוא הרגיש אותנו והחזיק את זה. אני לא בן אדם שבוכה, ובכיתי. הוא שאל למה, וסיפרתי לו שהייתה תקופה ארוכה שרוני ואני היינו יוצאות החוצה, אומרות לו לילה טוב ושאנחנו מתגעגעות אליו. ואז פתאום אחרי כמה חודשים רוני אמרה לי 'אבל הוא לא שומע אותנו', ועניתי לה שאבא מרגיש אותנו. החזקתי את זה שהוא מרגיש את האנרגיות שלנו, את הלבבות הצהובים, הנשיקות והחיבוקים".
לישי מספרת כי עמרי סיפר על בנותיו ומשפחתו במהלך השבי ועל החוויות איתם: "במהלך השבי הוא שיתף עליי, על רוני ועלמא, על המשפחה שלו, דני וארוחות שישי. בסופו של דבר אלה אנשים שלא הכירו אחד את השני, ונמצאים ביחד הרבה זמן, אז מדברים על הכול. הם חברי נפש עכשיו, חברות כזאת שאני לא יודעת אם מישהו מאיתנו יכול להבין".
במה הוא מתמקד עכשיו, מה החלומות הקרובים? לחזור לטפל? להכין סנדוויץ' לגן?
"הוא כבר הגשים חלום אחד והכין עם רוני לימונדה ודייסה", סיפרה. "רוני נזכרה בשבת כשחזרנו מאיכילוב שהיא אמרה לו 'אבא, נכון אתה יודע להכין לימונדה?', והוא אמר 'כן, בטח. את רוצה שאכין לימונדה?'. היא היא ענתה כן, הם הלכו ולקחו את הלימונים והכינו לימונדה". לישי מספרת שהם עוד לא בשלב של הדברים הגדולים והם מתחילים לאט לאט לחזור לשגרה. "אנחנו עוד לא בחלומות הגדולים. הוא מאוד רוצה לחזור לטפל ויעשה את זה. אנחנו עוד צריכים להחליט איפה ממשיכים את החיים ובונים בית".
וביום ההולדת הבא הבנות כבר יוכלו לבקש משאלה אחרת.
"לגמרי. הן יוכלו לבקש את הברבי שהן רוצות".