הרוצחים יגאל עמיר וברוך גולדשטיין הצליחו. הם הרגו את יצחק רבין ואת ההיגיון הפוליטי שהיה ביסוד הסדר החילוני־רציונלי שייצג. הרוצח הסדרתי מחברון והמחסל מתל אביב ביצעו שתיים מההתנקשויות המוצלחות ביותר בהיסטוריה. לא בגלל מי שנפל, אלא בגלל מה שנקבר איתו. איתו הלכה לעולמה האמונה שחברה יכולה לנהל את אי-ההסכמות שלה באמצעות תבונה, מוסדות ושפה אזרחית.
מאז נובמבר 1995 ישראל לא חזרה להיות מה שהייתה. היא נעה בהדרגה מהכוח המרוסן אל הפראות הכוחנית, מהממלכתיות אל המשיחיות. נסוגה בקפיצות גדולות מההיגיון האזרחי והתמכרה לזהות דתית מעוותת. בנובמבר 1995 ה"יהודית" רצחה את ה"דמוקרטית". הדמוקרטיה של אז הייתה רחוקה מלהיות מושלמת. אבל היהודית שירתה בה היא מוטציה איומה הרבה יותר. רבנים מוטרפי גאולה, המוני תומכים מוגבלי אופקים ושליחי ציבור בורים ומופרעים במלוא מובן המילה. אז זאת הייתה יהדות השוליים - היום היא ממשלת ישראל.
30 שנה לרצח רבין | פרויקט מיוחד
אבל זה לא היה רק סיפור ישראלי. שנות התשעים נראו כעשור של אופטימיות חדשה. סוף אמיתי לאימי המאה ה־20 ותחילתו של עידן היסטורי חדש. חומות נפלו, הסכמים נחתמו, והמערב האמין כי ההיסטוריה מתיישרת עם רציונליות משטרית וכלכלית אחת - זו המערבית. פרנסיס פוקויאמה תפס את רוח הזמן וכתב אז על קץ ההיסטוריה. נדמה היה שהמאבק האידיאולוגי הסתיים, שהדמוקרטיה הליברלית היא תכלית ההיגיון האנושי.
זו הייתה אשליה. המערב קרא את קריסת הקומוניזם כניצחון של הרציונליות וחירויות הפרט, ולא שם לב שלהידרה יש עוד הרבה ראשים. במעמקים ובאפילות הרימו הכוחות האחרים ראשים נוספים: הפונדמנטליזם, הקנאות, הבדלנות, הבורות והפופוליזם חיכו לשעתם.
מהר מאוד, הם פרצו מהסדקים שהעדפנו להעלים מהם עין. לא במרכזים הגדולים של העולם, בשוליים שלו. שם הסדר העולמי היה פגיע במיוחד. בפברואר 1994 ברוך גולדשטיין ירה במתפללים מוסלמים במערת המכפלה. הפשע הזה לא היה רק רצח המוני, הוא היה התנקשות בתהליך אוסלו עצמו. חמאס הגיב בפיגועים שהצטרפו לאותה המטרה: ערעור התהליך מיסודו. הקו הראשון של המערב נשבר בישראל: הרעיון שפשרה רציונלית יכולה לגבור על קנאות - התרסק.
בנובמבר 1995 יגאל עמיר המשיך והרג את יצחק רבין בתל אביב. זו לא הייתה רק התנקשות בראש ממשלה, זו הייתה הצהרת מלחמה על הרציונליזם עצמו. עמיר פעל מתוך תחושת שליחות נגד הסדר החילוני־ליברלי. והוא הוכיח שאפשר להרוג לא רק אדם, אלא גם רעיון. שאפשר לעצור תהליך היסטורי בשלשה כדורים. וממרחקי הזמן מסתבר שגולדשטיין, עמיר והחמאס הם אותו הדבר ממש. שלושתם, כל אחד בדרכו, חיסלו את שנקרא פעם "הדמוקרטיה הישראלית".
בתוך שנים אחדות, התברר שהתהליך הישראלי הוא רק מיקרוקוסמוס של תהליך גדול הרבה יותר. ספטמבר 2001 הוכיח זאת בצורה הברוטלית ביותר. אוסאמה בן לאדן, כמו עמיר וגולדשטיין, פעל מאותה תחושת שליחות נגד הסדר החילוני־ליברלי. בן לאדן רצה להשפיל את המערב ולהתנקש ברעיון התבונה כיסוד מדיני. הצלחתו האמיתית הייתה בכך שהמערב עצמו אימץ את דרכי התגובה שלו: פחד, ברוטליות, שנאת זרים וביטול חירויות יסוד שנקנו במאמצים כה רבים.
הפלישה האמריקנית לעיראק במרץ 2003 העצימה את המגמות. היא נעשתה בשם הדמוקרטיה, אך הפכה לאירוע שסיים את עליונותה המוסרית של ארצות הברית וחשף את הציניות האיומה עליה נשענה האמונה הליברלית. זה היה הרגע המכריע. לא הטרור הרס את הסדר הליברלי, אלא התגובה אליו. המערב, שהאמין שהוא נציג ההיגיון, נכנע לאותו היעדר היגיון של כוח גס ופחדים אותם ניסה להדוף.
כך, בין 1995 ל־2025, התהפך העולם. קריסת מגדלי התאומים שמה קץ לעידן החד־קוטבי של אמריקה. רוסיה חזרה לסמכותנות לאומנית, סין בנתה מודל של יעילות ללא חירות, אירופה חזרה לפלרטט עם היצרים האפלים שבה והעולם הדרומי החל לגבש לעצמו זהות עצמאית. הסדר הליברלי, שנועד להיות אוניברסלי, הפך לפרק מקומי קצר בהיסטוריה של המערב.
המערכת הרב־קוטבית המתעצבת מאז מבוססת על עיקרון פשוט: אין עוד ערכים משותפים, יש רק אינטרסים מתנגשים. ארצות הברית נותרה מעצמה כלכלית וצבאית, אך איבדה את מרכז הכובד המוסרי. הפונדמנטליזם הנוצרי והשמרנות הכוחנית הבעייתיים הפכו לחלק אינטגרלי ממבנה השלטון שלה. טראמפ הוא לא תקלה במערכת, הוא המייצג שלה.
סין מציעה אלטרנטיבה: סדר חברתי נטול חירויות. יעילות ושגשוג בלי זכויות יסוד. רוסיה מגלמת את האלימות הפוליטית החדשה; זהות לאומנית, משטר פחד וכוח צבאי לא מרוסן. פוטין לא מנסה להסתיר את הציניות, היא המותג שלו.
הודו מציגה את הדגם של הדמוקרטיה האתנית: שוק חופשי, בחירות סדירות, הכל למען שלטון של זהות אחת. מודי, כמו אורבן בהונגריה, מראה שאפשר לשמור על מוסדות דמוקרטיים תוך חיסול התוכן שלהם.
העולם הדרומי מבקש לבטל את עליונות המערב ולנסח מחדש את מבנה הסמכות הגלובלית. הוא לא מציע חלופה מוסרית, הוא דורש כבוד למודלים המקומיים שלו, גם אם הם עריצים וקטלניים.
המשותף לכולם הוא היעדר אמון ברעיון האוניברסלי של השוויון בין כל בני האדם. השפה של זכויות האדם הוחלפה בשפה של שבטיות וזהויות מסתגרות. את הקונצנזוס העולמי ירשה מערכת של כוח והתנשאות. והדבר המדהים זאת הפריסה. גלובליות של פונדמנטליזם, קנאות ופופוליזם שולטים היום ברוסיה, בארצות הברית, הונגריה, טורקיה, בצרפת המתנדנדת, בבריטניה המבולבלת, ובגרמניה - שקרובה יותר מתמיד לימים האפלים של עברה.
ובחזרה לישראל. ישראל אימצה לעצמה את הרעות שבכל התופעות האלו. היא נעה בתוך המציאות הזו ונדבקת בכל המחלות. היא שייכת טכנולוגית למערב, אך תרבותית ופוליטית היא קרובה יותר לעריצויות הלא מערביות. היא מחזיקה במוסדות דמוקרטיים, אך זו דמוקרטיה בערבון מוגבל מאוד. מי שנראתה פעם כחברה המושתתת על שכל ישר, הפכה לחברה המתנהלת מתוך פחדים, אטימות ואישיות קולקטיבית פגומה.
בעידן החד־קוטבי ישראל ביקשה להשתלב בסדר הליברלי. בעידן הרב־קוטבי היא מחפשת לעצמה מקלט בין הכוחות: חיבורים עם הודו והונגריה, תלות ממכרת בארצות הברית הגחמנית, קשרים כלכליים עם סין, וניכור גובר מאירופה הקלאסית. היא כבר איננה מקרה ייחודי, אלא חלק מהדגם העולמי של דמוקרטיות נבובות שבהן הבחירות מתקיימות אך השיח הליברלי מת.
מה שהתחיל כאן הפך לדפוס. גולדשטיין ועמיר היו מבשרי העידן. הם לא הבינו שהם פורצים דרך שאחרים ילכו בה. שהקנאות שלהם תהפוך לנורמה. שהרצח הפוליטי שביצעו יהפוך למודל, לא של רצח פיזי בהכרח, אלא של רצח השיח עצמו.
סופו של נתניהו קרוב. הדחה, כלא, או סוף טבעי. וכשזה יגיע יתקיים המבחן: האם מדובר רק בהחלפת מנהיג, או אולי בתחילתו של תיקון עמוק. האם ניתן להשיב את ההיגיון הרביניסטי למרכז המערכת, או שהעידן הפוסט־ליברלי, הביביזם, כבר קנה לו אחיזה בלתי הפיכה.
השאלה הזו לא רלוונטית רק לישראל. היא נכונה לכל מדינה שבה הפופוליזם והקנאות שולטים. האם צרפת תחזור לעצמה אחרי לה פן? האם אמריקה תתאושש אחרי טראמפ? ובריטניה תמצא דרך חזרה לאירופה? ואיתן הונגריה, יפן, פולין וכל השאר. אלו לא שאלות מקומיות יותר. זה אותו מאבק, באותו זמן, במקומות שונים.
שלושים שנה אחרי הרצח, ברור שלא קץ ההיסטוריה התרחש בשנות התשעים, אלא קץ עידן תבונה. מה שעמיר וגולדשטיין התחילו, בן לאדן המשיך, ופוטין וטראמפ ונתניהו ומודי וארדואן השלימו. ובכל זאת, אולי דווקא מתוך ההכרה בכישלון אפשר לנסות לנסח התחלה אחרת. לא של אשליה אוניברסלית, כי אנחנו כבר יודעים שהיא לא עובדת. לא של קץ ההיסטוריה, כי ההיסטוריה לעולם לא נגמרת. אלא של רציונליות צנועה, מפוכחת, שמכירה בגבולותיה אך שומרת על תפקידה: להגן על האדם מפני עצמו. זו לא חזרה לתום של שנות התשעים. אבל אולי זו הדרך היחידה להימנע מהנפילה המוחלטת לתוך עידן הפראות. של אדם לאדם - אדם רע.