הובא למנוחות יוסי שרעבי, שנחטף ונהרג בשבי חמאס בעזה

הלוויתו של יוסי שרעבי, שנחטף מביתו בבארי בבוקר שבעה באוקטובר ונהרג בשבי חמאס בעזה, נערכת היום (שני) זאת לאחר שגופתו הושבה לפני כשבועיים לישראל.

שרעבי, בן 53, נחטף בבוקר שבעה באוקטובר מביתו שבקיבוץ בארי. הוא נחטף מהממ"ד בביתו יחד עם בן זוגה של בתו, אופיר אנגל, ועמית שני. אחיו אלי נחטף גם כן, ושוחרר מוקדם יותר השנה. בתחילת ינואר 2024 הותר לפרסום כי יוסי אינו בין החיים וגופתו מוחזקת בעזה. ב-9 בפברואר הודיע צה"ל כי שרעבי נהרג בוודאות גבוהה כתוצאה מתקיפות ישראליות.

נשיא המדינה יצחק הרצוג נשא הספד בבית העלמין בבארי. "כנשיא מדינת ישראל, בשם מדינת ישראל והעם כולו, אני מבקש ממך יוסי, מכם משפחת שרעבי ומקיבוץ בארי כולו - סליחה ומחילה". אמר הנשיא. "סליחה יוסי שלא הצלנו אותך ושלא השבנו אותך קודם. סליחה שלא הצלחנו להגן עליכם באותו יום ארור. סליחה שלא עמדנו כאן לצידכם - אל מול מפלצות האדם. סליחה שלקח כל כך הרבה זמן להשיב את יוסי לנוף מולדתו".

"יוסי אחי, היום, אחרי יותר משנתיים של המתנה, של חרדה, של חוסר ודאות, אנחנו סוף סוף זוכים לקבור אותך כאן בבית. באדמת בארי. זה לא הסוף שייחלנו לו, אבל זו התחלה של צדק מאוחר.
של מקום לנשום. של מקום לבכות. יוסי, היית יותר מאח, היית עוגן. אדם של לב ענק, של מסירות שקטה, איש משפחה. אבא לשלוש בנות, שתמיד היה שם, עם מילה טובה, עם חיוך, עם לב רחב.
לא חיפשת כותרות, רק להיות טוב. והיית טוב, הכי טוב.

ביום הנורא ההוא, שבעה באוקטובר, נחטפת מעולמך, מעולמם של אהוביך, ונלקחת לעזה. לצערנו עברו יותר משנתיים. שנתיים של מאבק הרואי של נירה, יובל, אופיר ואורן, של אמא, שרון, אסנת והילה וכל הגיסים והגיסות האחיינים והאחייניות של משפחת שרעבי והרמן. עם המון תמיכה של חברים, חברות, קהילת בארי ועם ישראל כולו.

כי אהבה לא שוכחת, משפחה וחברים לעולם לא מוותרים. היום אנחנו נפרדים. היום אנחנו אומרים לך תודה. על החיים שהובלת. על הדוגמה שהיית. על האהבה שהשארת בנו, גם כשאתה לא פה.

יוסי, אחי היקר,
הלב שלנו שבור, אבל הראש מורם. כי זכית להיקבר פה, בארץ שאהבת, בלב הקהילה שלך, בין אנשים שלא שכחו. אנחנו נמשיך, בשמך, בזכרך, בדרכך. ונבטיח שנזכור, שנספר, ושנאהב, בדיוק כמו שאתה אהבת.

יהי זכרך ברוך, אחי.
נוח על משכבך בשלום."

שנתיים שאני לא נושמת. שנתיים שאני זועקת בתוך הלב פנימה ושואלת למה?

באיזה עולם בנות צריכות לקבור את אביהן מוקדם כל כך? באיזה עולם אמא צריכה לקבור את בנה? באיזה עולם אישה צריכה לקבור את אהוב ליבה כשעוד נשאר כל כך הרבה להספיק?

הכרתי אותך אחרי המון זמן שחיכיתי, וכשהגעת מייד ידעתי - זה זה. זה אתה.
איש שיש בו את הכל. אני זוכרת שלא הצלחתי להבין איך יכול להיות אדם עם לב טוב כל כך.
עם השנים הכרתי אותך יותר ויותר, והבנתי שאין בך צדדים נסתרים, רק עוד ועוד מהטוב הזה.
זו לא הייתה קלישאה, זה היה הדבר האמיתי. נועדנו זה לזו.

אני מוצאת את עצמי צמאה לדעת עוד עליך. חיכינו כל כך לפנסיה שלנו בקראוון בניו זילנד, להיות אחד עם השנייה ולהכיר עוד יותר. השארתי הרבה דברים לפנסיה הזו, ויש הרבה שאלות שרציתי לשאול.
התכניות שרקמנו לשנינו לא יקרו. אני הולכת לישון לבד. מתעוררת לבד. מחפשת את כפות הידיים החמות שלך שיעטפו אותי. שיעטפו את כולנו מפני העולם.היית לנו מגן אנושי. לקחת על עצמך את כל מה שלא יכולתי. והיום אני לוקחת, ואתה חסר לי כל כך.נתת לי את החיים. הצלת אותי, הצלת את הלב שלי.
כבר שנתיים שאני פוחדת ללכת לישון, כי אתה לא שם - ואם יקרה לי משהו?

כל שיר מזכיר לי אותך, אני נושמת אותך מהרגע שאני פוקחת עיניים, וכל הלילה.
אני נאחזת בך, כמו תמיד, ויודעת שזה הרגע שצריכה להתחיל לשחרר.

אני שואלת את עצמי: איך משלימים את החלל הזה? איך אאסוף את עצמי מחדש? אני מניחה את המבט שלי על הבנות שלנו, ואני רואה בהן אותך. בכל אחת ואחת אתה נמצא בצורה אחרת, וכולן יחד משלימות אותך- שחסר לי כל כך. כשאני מסתכלת על שלושתן יחד, אני כל כך רוצה להסתכל עליהן יחד איתך. כמו שהיינו כל חיינו. מתפעלים מהן, נהנים מהן, נהנים מהחיים אחד עם השנייה.

כשהיינו בתאילנד הגשמנו את הטיול שתכננת ויצרת עבורנו. הרגשנו אותך איתנו. לא במקרה הגעת בשמחת תורה, ולא במקרה דווקא כשהיינו שם. הרגשנו שאנחנו ממלאות את הצוואה שלך, ואני מתכוונת להמשיך למלא אותה. אני מבטיחה לך שאהיה פה תמיד עבור אמא שלך. נחבק אותה גם בשבילך.

אני יודעת שאם היית פה היית אומר לי שצריך להמשיך קדימה, שחשוב להראות לבנות את הדרך הנכונה ולהיות עבורן תמיד. היית מבקש שאתן לעצמי מרחב להתחיל שוב לנשום.

אני גם יודעת שאתה מסתכל עלינו ושומר עלינו מלמעלה.
אשא עיני אל ההרים - מאין יבוא עזרי?
אני סומכת עליך, שכמו שהיה תמיד, עזרי יבוא ממך.
תהיה מנוחתך עדן איש אהוב שלי.
אוהבת לתמיד, בייב שלך.

פאפו שלי, אחרי שנתיים זו הפעם הראשונה שאני באמת מצליחה לנשום. אתה סוף סוף חזרת הביתה. לא בדרך שבה רציתי שתחזור אליי, אבל לפחות עכשיו תוכל לנוח ולהתחבר לשלווה שתמיד הייתה בך.

אני יושבת במלון בקוסמוי, מסתכלת על הנוף של הים, המקום האהוב עליך. במלון שאתה רצית, בטיול שאתה תכננת, רק מה שהכי כואב פאפו, זה שכל זה בלעדיך. אני יושבת כדי לכתוב את ההספד שלך.  

איך אני אמורה להיפרד מהבן אדם הכי משמעותי בחיים שלי? ממי שהיה איתי בכל רגע נתון? ממי שנתן לי את השם, ואת הצבע של העיניים? ב-14.1, כשהודיעו שנרצחת, משהו בי מת איתך. ועדיין, כשאני מסתכלת במראה אני רואה אותך בי, אז אני לא אפרד ממך.
 
אני רוצה לשתף אותך קצת במה שהספקתי לעשות בשנתיים האלו. עשיתי שנת שירות בדיוק כמו שדיברנו, ב"גל שלי". הייתי כל היום בים, במקום שהכי אהבת, ככה הרגשתי הכי קרובה. אני ממש עוד כמה שבועות מתגייסת לתפקיד שאני מקווה שארגיש בו משמעותית, בדיוק כמו שדיברנו. ואחרי זה פאפו אני מתכננת לעשות את הטיול הגדול כמו שאתה עשית- ניו זילנד, אוסטרליה, תאילנד. ואני אעשה טיול קראוונים בכל ארצות הברית בדיוק כמו שדיברנו. רק שכל זה יהיה בלעדיך.

אבא, אתה כל כך חסר לי. אני מקווה שאתה גאה בי על הדרך, כי זה כל מה שאני צריכה כדי להמשיך.

אתה יודע אבא, שיש באופיר כל-כך הרבה דברים שמזכירים לי אותך! אם זה הטוב לב שיש בו, הנתינה לאחרים והעזרה מבלי לבקש תמורה, אם זה הטוהר והרגישות שלו, הוא באמת מדהים. מכאיב לי כל כך שאתה לא תהיה פה כדי ללוות אותי לחופה, לראות אותי שמחה ומאושרת, אתה לא תזכה להיות סבא ולראות את הנכדים שיהיו לך.

ובכל זאת אני נאחזת בדבר אחד, גם אם הוא הכי קטן: שבשבי עם אופיר ועמית, המחבל בא ושאל אותך אם אתה מאשר שאני ואופיר נתחתן, ואמרת כן. אז אבא, כשאני אתחתן עם אופיר אני אעשה את זה בלב שקט כי אני יודעת שיש את האישור שלך, וזה מה שחשוב לי יותר מהכל.

אני לא נוהגת לדבר עליך כלכך הרבה כי זה לפתוח את הפצע הכי כואב שהלב שלי מכיר. אבל מעכשיו אני אזכיר אותך בכל מקום שאליו אגיע, אני לא אתן לאף אחד לשכוח אותך. אגיד כמה טוב היית בעולם הזה, כמה טוב היית כאבא שלי. אני נאחזת בזכרונות שלנו ביחד, ברגעים הפרטיים שהיו רק לנו המשפחה, הזכרונות האלו לא ייעלמו לעולם!

אני שמחה על הזמן שהיה לי איתך, אני שמחה שזכיתי להיות הכי הכי קרובה אליך, אני שמחה וגאה שהייתה לי את הזכות להיות הבת שלך. ואני לא רוצה שתדאג לי אבא, אני רוצה שתנוח בשקט, אחרי הרבה זמן שלא נחת. יש לי כל כך הרבה תמיכה מכל כיוון, אתה לא יודע כמה אנשים טובים פגשתי, איך אני מוקפת בסביבה שמלאה באהבה ובטוב. אני חושבת שהיית אוהב את כל מי שנכנס לחיי בתקופה הזו. אתה יכול לשמור עליהם גם? שלא אאבד עוד אנשים טובים. אני כל יום אומרת תודה, תודה שכל אחד מכם משלים לי חלק מאבא שלי שחסר לי.

ואל תדאג פאפו אני אשמור על אמא, ואני אשמור על אופיר ואורן, אני בחיים לא אתן להן להיות לבד.
אני אשמור על סבתא בדיוק כמו שאתה שמרת והיית שם בשבילה בכל רגע. אנחנו נמשיך להיות חזקות, נמשיך את הדרך הטהורה והאמיתית שלך בשבילך, נמשיך את מה שהשרשת בנו, כי בכולנו יש אותך אבא.

רק אפשר שתבטיח לי משהו אחד? תוכל לשמור עלינו וללוות אותי לכל מקום שאלך? כי אני לא יכולה להמשיך בלעדיך, אני צריכה אותך, גם אם זה רק במחשבות.

אני אוהבת אותך אבא שלי.

כל כך קשה פה אבא. קשה לי. משהו בתוכי מת באותו היום. שנתיים שאני לא מראה את זה, הכל נשאר בפנים.הגוף לא מצליח להוציא. רציתי לבכות לך אבא, ולא עליך.

אני רוצה שתחזור אליי לחבק אותי, מחכה לי בסלון כל לילה ועד שאני חוזרת הביתה אתה לא הולך לישון. מחכה שאגיע ונותן נשיקה חיבוק ולילה טוב. ורק אז נועל את דלת הבית. רק ככה אמרת לי שאתה רגוע, שאתה רואה אותנו חוזרות הביתה. אז אבא, אני לא ראיתי אותך חוזר הביתה, לא יכולתי להגיד לילה טוב ולא לנעול את הדלת. לא יכולתי ללכת לישון ברוגע ולדעת שאתה בסדר, כי לא חזרת הביתה.
הולכת ומדברת, טסה לכל מקום שרק אפשר, כדי להילחם להחזיר אותך אלינו. אבל כנראה שזה לא הספיק, כנראה שהיה מאוחר מידי.

לא רציתי להאמין לזה אבא. לא רציתי להשלים ולקבל את זה שלא אראה אותך יותר. את החיוך שלך, את המבט שנותן ביטחון, את הרוגע ברגעים מלחיצים וקשים. תמיד היית שם לתמוך ולהגיד את המילה הנכונה, וזה חסר לי מאוד. כל כך הייתי רוצה להתעורר ולהגיד "אבא, בוקר טוב". שתלך ביחד איתנו להסעה ותמשיך לדפוס, כמו בכל בוקר. אני רוצה להגיד את המילה "אבא" עוד פעם. זה כל כך כואב בלב, זה מכה חזק, הגעגוע לא עוזב.

אני חולמת על עוד חיבוק קטן. על עוד מבט שאומר לי שיהיה בסדר, שתחבק אותי כשקשה, שיהיה למי לברוח כשאני מפחדת, אבל איבדתי את זה. אין לי אותך ואף אחד לא יוכל לתפוס את מקומך.
לא אשכח את הפעם האחרונה שראינו אותך באותו יום. ראיתי אותך, גם תוך כדי שהמפלצות האלה הפרידו בינינו - הסתכלת עלינו עם העיניים הטובות שלך, שידרת לנו שהכל בסדר ואתה עוד מעט חוזר. 

ויכולת לחזור בחיים אבא. היית שורד את השבי כי מי אם לא אתה, גיבור מבלי שרצית. אבא אם רק היו לוקחים גם אותי לא הייתי עוזבת אותך. למה דווקא אתה? למה לא אני? איך אנחנו בחיים ואתה לא?

אבל יש דברים שלא תלויים בנו, ולא אקבל תשובות לעולם. היו דברים שלא היו צריכים לקרות, לא ככה דמיינתי את החיים שלי. אם רק לא היו משחררים את הפצצה הזאת לבית שלידך. המחשבות לא עוזבות את הראש. לא רוצה לחשוב שככה זה נגמר, שככה סיימת את החיים שלך, ברוע הזה שקרה לנו בין הידיים.

אני עוד מחכה לך אבא, תבוא לי בחלומות, אני מתחננת. שבוע לפני שהודיעו שאתה חוזר, חלמתי חלום ראשון מאז השבעה באוקטובר, והחלום הזה היה עליך - שמודיעים לי שבעוד שבוע תחזור. ואני לא מאמינה, זה הגיע, החלום הזה קרה, אך לא כמו שדמיינתי. לא רציתי שככה יסתיים החלום. שנתיים שאני מדמיינת אותו: אני רצה לחבק אותך בבית חולים. רציתי לקבל הודעה שאני צריכה לארוז מזוודה כי אבא חוזר. ובמקום זה מחכה לקבור אותך. באיזה עולם זה קורה?

למה יש אנשים כל כך רעים בעולם הזה אבא? ואתה היית אדם כל כך טוב. כמה זכיתי שאתה אבא שלי. אני גאה להגיד שאני הבת שלך ולנצח אהיה. אזכור את החוויות שעשינו ביחד, את הגלישה שהייתה חלק בלתי נפרד מאיתנו, ועדיין אבא, ממשיכה ומרגישה שאתה שם, איתי, תופס גל ואומר לי "את אלופה אני גאה בך". 

תודה על 14 השנים הטובות בחיי, תודה על מי שאני בזכותך, לכל מקום שרק אלך אנציח אותך אבא. אספר איזה בן אדם היית. אמשיך בחיים האלה למענך, ובדרך האדם שהיית. בכל דבר שאעשה ארגיש שאתה שם, מסתכל וגאה, בסדר אבא? תהיה גאה בי בבקשה. תשמור עליי, תשמור על אמא יובל ואורן. תעזור לי להמשיך, שיהיה פה טוב יותר, טוב אבא? לנצח אתה איתי. אולי לא פיזית אבל הבפנים הוא כולו אתה. בטוחה ששם למעלה יש מי שמחכה לך, תמסור דרישת שלום לליאן נויה ויהל, לעידני, לעידו תהל וכרמל, שכל-כך חסרים פה.

עכשיו תנוח, נהיה קרובות ונשמור עליך טוב יותר. סליחה אבא. אני מצטערת שלא הצלחנו להציל אותך.
אני אוהבת אותך. ולנצח נחיה עם השבר העצום.

יוסי אני מתחיל לכתוב כמה דקות אחרי שנירה הודיעה לבנות שזיהו אותך. מהרגע שהודיעו לנו שנהרגת, אני לא מסוגל לדבר עליך ולהגיד מי היית בשבילי באמת. מה היית בשבילי בימים הכי קשים שלי, ימים שהרגשתי בין החיים למוות. הרי ברגע האחרון שראיתי אותך, כשהפרידו בינינו בעזה, היית בחיים.

בחודשיים שהיינו ביחד, סגורים בחדר קטן, רעבים, מפחדים - דאגת לי. חלקת איתי את האוכל המועט שהיה לנו שם, כדי שנהיה פחות רעבים. דיברנו על הבנות בדאגה ובפחד גדול כי לא ידענו מה קרה להן. דיברת על הים, כמה אתה אוהב אותו, כמה אתה מתגעגע אליו, כמה אתה רוצה כבר לחזור ולגלוש. השיחות האלה, גם בתוך האימה, היו מלאות באהבה ובדאגה שלך אליהן. אמרת שביום שתצא מפה תהיה רק איתן, שאתה מעריך כל רגע איתן, תראה להן כמה החיים יפים, וכמה חשוב לזכור שיש עוד טוב בעולם. ביום ההוא, כשבאו המחבלים וביקשו מאיתנו לכתוב מכתב פרידה למשפחות, כי מחר יהרגו אותנו, לא הספקתי לראות את המכתב שכתבת.

אני כל כך מצטער על המילים שלא קראתי, שאני לא יכול לשתף את נירה ואת הבנות שלך במה שכתבת להן. אני רואה את המשפחה שלך, את נירה, יובי, אופיר ואורן, הן נלחמו עליך כמו לביאות. לא ויתרו, לא התייאשו, עשו הכול כדי להחזיר אותך הביתה, באהבה ובעוצמה מטורפות. אני בטוח שאתה רואה את זה מלמעלה, וגאה בהן מאוד.

אתה חסר, יוסי. מאז שחזרתי לא הפסקתי לקוות ולהאמין שתחזור גם אתה. ובכל פעם שמדברים עליך, ומספרים עליך, אני חושב עליך, על השקט שלך, על הטוב שהיה בך, גם ברגעים שלא מובן שיהיה לך, על הדרך שבה הצלחת להחזיק את כולנו שם בעזה גם כשכבר לא היה כוח.

ברגע שהפרידו בינינו, רק חיכיתי שתחזור, לא רציתי בדרך הזאת אבל אחרי 700 ימים של המתנה שורפת סגרנו מעגל. יוסי, משהו ממך תמיד יישאר בי.

אחיו של יוסי, אלי שרעבי אלי נחטף גם הוא באותו היום הנוראי מהממ"ד בביתו שבקיבוץ בארי. אשתו של אלי, ליאן, אזרחית בריטית שעלתה להתנדב בקיבוץ, ושתי הבנות שלהם, נויה ויהל, נרצחו בידי המחבלים באותו היום. כשחזר אלי בפברואר האחרון, מחבלי החמאס שידעו די אחיו, אישתו ובנותיו נרצחו, לא שיתפו אותו בדבר ואף אמרו לו כי הוא הולך לפגוש את משפחתו כשישוב. לכשהגיע לשטחי ישראל, קיבל את הבשורה הקשה.