תמיר אדר, שגופתו הושבה מהשבי, הובא היום (חמישי) למנוחות בקיבוץ ניר עוז. תמיר היה סגן רבש"ץ וחבר כיתת הכוננות, ונפל בקרב ההגנה על הקיבוץ ב-7 באוקטובר. גופתו נחטפה על ידי ארגון הטרור החזית העממית לשחרור פלסטין.
תמיר, בן 38 בנופלו, הוכר כהרוג בחודש ינואר 2024. הוא הותיר אחריו אישה ושני ילדים, הורים, שני אחים ואחות. סבתו, יפה אדר, נחטפה גם היא והושבה בהסכם "דלתות שמיים" בחודש נובמבר 2023.
משה אדר, אביו של תמיר, ספד לו בכאב: "תמיר אהוב שלי, חזרת סוף־סוף הביתה, למקום שבו נולדת, גדלת והקמת משפחה. למקום שנלחמת עליו בגבורה עילאית - עד שלא יכולת להם. אתה גיבור, גיבור אמיתי. יצאת בלי לשאול שאלות, כי איך אמרת לי פעם - אצלנו קודם עושים ואחר כך שואלים שאלות. הרבה שנים היינו יחד בכיתת הכוננות, במטווחים ובאימונים, ותמיד אמרו לנו שאנחנו מחזיקים מעמד עד שהצבא מגיע - והצבא לא הגיע. סליחה, תמירי, שקצת לפני שעזבת את כיתת הכוננות לא הייתי איתך כשצריך. סליחה".
אביו המשיך וסיפר עליו: "אתה היית ידען ומשקיען בעבודה, וירדת עד הסוף לפרטים הקטנים. איך אמרת לי פעם, אחרי יומיים בעבודה: 'באבא, אתה לא יודע איך מכוונים מתחת?' חסרים לי המפגשים הקטנים שלנו בשדה, על הדרך - משהו קטן כזה באמצע היום. אתה חסר לא רק לי; להרבה אנשים אתה חסר כל כך, אבל אתה גם נוכח אצל כולם. השארתי לך משהו קטן ומיוחד לשתות, שתיקח איתך להמשך. אתה חסר לי כל יום וכל רגע. רק שתדע שנטע ואסף מדהימים, מיוחדים, והם אתה, והדס שומרת ומגדלת אותם למופת. אוהב אותך".
יעל אדר, אמו של תמיר, אמרה: "אתה במקום שבבוקר אחד השתנו פניו - המקום המוגן שבו גדלת, אהבת, טיפחת וגידלת - הפך ברגע אחד לשדה קרב, שאתה ממגיניו המובילים. בזכותך אנשים כאן חיים. אני מדמיינת אותך בתנועה מתמדת וממוקדת - כאן, בשבילים, נלחם בעוז רוחך ולא מוותר. מכירה אותך, ילד שלי - כשאתה עושה משהו, זה בלי הנחות, עם אחריות עד הסוף. דמיינתי אותך אומר: 'ככה? זה או אני או הם!' - והמשכת עד הסוף!"
אמו סיפרה על השיחה שהייתה להם לאחר שהצטרף לכיתת הכוננות: "פעם שאלתי אותך: תמירי, אתה חייב להיות בכיתת הכוננות? וענית: 'אם אני לא, והוא לא, והוא לא - אז מי כן?' והמשכתי: וחלילה, אתה לא חושש שיקרה לך משהו? ענית כדרכך, עם חיוך: 'אמא, תיאורטית את צודקת - זה יכול לקרות; מעשית, הסיכוי שיקרה משהו נמוך. הצבא מיד מגיע'. כלוחם סמכת עליהם, כי כזה אתה. ובבוקר הזה היית שם לבד, עם קומץ חבריך. ועל הבוקר הזה עוד הרבה ידובר - אבל אתה, תמיר, תגיד לי: 'אמא, לא עכשיו... כל דבר בזמנו'. אז עכשיו זה רק אתה, ואנחנו בדרכך האחרונה".
ניר אדר, אחיו של תמיר, ספד בדמעות: "אני כועס שביום הקדוש הזה - שזה היום הקדוש שלי - אני צריך להרגיש אשמה ובושה על כך שאני זוכה לפרידה לפני משפחת גולדין האצילה ולפני עוד 12 משפחות אצילות, שחולקות איתנו את שותפות הגורל האכזרית הזו. אפילו ברגע הקדוש הזה אנחנו ממשיכים לחוות את הטרור הנורא הזה, שפנים רבות לו. בי נשבעתי שלא אשקוט ולא אנוח עד השבת החטוף האחרון, כי אני יודע איך זה מרגיש להינטש, להישאר מאחור, להישכח - ואנחנו נאבקים פה על משהו הרבה יותר גדול".
רוני אדר, אחותו של תמיר: "אני רוצה להגיד לך תודה על 23 שנים של חיים לצידך, ולהיות ראויה לתואר אחותך הקטנה. היית האח הכי טוב שיכולתי לבקש לעצמי. לימדת אותי הרבה, תמיד שמרת עליי וגוננת עליי. פחדת שאני אתאכזב מהעולם, ותמיד הראית לי את הדרך הנכונה. אתה גיבור. היית גיבור - גיבור אמיתי. יצאת להגן עלינו, על המשפחה, על הבית - בלי להסתכל לאחור ובלי להתחרט. נשארת שם עד השנייה האחרונה שלך ונתת הכול. אני מבטיחה לך, תמיר - אני אספר את הסיפור שלך בכל העולם, שכולם ידעו איזה גיבור ולוחם אתה. סליחה שלא באו לעזור לך. סליחה שהיית שם כל כך הרבה שעות לבד, רק עם כמה חברים. סליחה שראית מה קורה בקיבוץ".
נשיא המדינה, יצחק הרצוג, נשא דברים בהלווייה: "בכאב עמוק ובגעגוע גדול - אנחנו מלווים אותך היום - תמיר היקר, למנוחת עולמים. כשאתה שב, סוף סוף שב - אל האדמה שכה אהבת, אל הקיבוץ שהיה נוף חייך. המעמד הזה טומן בחובו, בראש ובראשונה, יגון שאין לו שיעור. יגון על איש צעיר ואהוב, בן, בן-זוג, אבא, אח, נכד וחבר נפלא, אשר נפל בקרב גבורה - נגד מרצחים בני עוולה - והוא בשיא ימיו. חקלאי, איש חינוך וחבר קיבוץ אוהב אדם ואוהב טבע, ששאף למצות כל רגע בחייו".
הרצוג הוסיף: "ואל הצער והיגון הבלתי-נתפסים הללו, נלווית גם תחושה של זקיפות קומה. של הערצה וגאווה בחבר כיתת הכוננות בקיבוץ, אשר הסתער ולחם בגבורה ובמסירות-נפש, לנוכח פני האויב שהגיע בהמוניו באותו יום ארור - לטבוח, לענות ולחטוף את חברי קיבוץ ניר עוז. תמיר יצא כדי להגן על הבית, פשוטו כמשמעו. הוא וחבריו היו שם לבד. מילותיו האחרונות של תמיר לך, הדס רעייתו, באותו בוקר נורא, מעידות היטב גם על אהבתו שאין לה שיעור, וגם על האופן הרגיש, המפוכח והשקול שבו הביט במציאות הנוראה - אותה מציאות שנכפתה באחת על קיבוץ ניר עוז. 'את לא פותחת לאף אחד, גם אם זה אני שמבקש ממך לפתוח' - כך ביקש, בעודו מגן עלייך, עליכם, על המשפחה, על הקיבוץ. הוא קלט את המצב לגמרי".