ויקי כהן נלחמה במשך יותר משנתיים כדי לקבל את בנה נמרוד חזרה משבי חמאס. מאז שנחטף כחייל ב-7 באוקטובר, הייתה מהקולות הבולטים והנחרצים במאבק. כעת, היא מספרת בריאיון לוואלה על רגעי האיחוד, מגלה כיצד נמרוד שרד במנהרות ומבהירה: הקרב לא הסתיים, עד שיחזור אחרון החטופים.
יהודה, אביו של נמרוד, שיתף שתכננו כי ויקי תהיה הראשונה לחבק את נמרוד. ברגע האמת, כל התוכניות זזו הצדה, והוא ניגש ראשון. "שום דבר ממה שדמיינתי לא היה מדויק כמו פרץ הרגשות העצום שהרגשנו כשחיבקנו את נמרוד, איזה דבר עצום ומופלא זה היה", היא אומרת. "אי-אפשר לתאר את הבטן המתהפכת, המתח והחרדה שמשהו ישתבש ברגעים שחלפו מאז ששוחחנו איתו בטלפון כשהוא עומד ליד מחבל חמאס, שנתן לנו לדבר איתו, ועד לרגע שראינו על המסך שהוא בידי צה"ל".
"בזמן השיחה ההיא הנשימה נעצרה. כל דקה הרגישה כמו נצח. זה התחיל מזה שמחבלי חמאס חייגו לטלפון של אבא של דוד ואריאל קוניו, היו צרחות ולא הבנו מה קורה. אחרי שהם סיימו התקשרו וחיפשו אותנו. נכנסנו מיד עם הטלפון ופשוט צרחנו. הוא ניסה לדבר אבל לא שמענו מה הוא אומר, אמרנו לו שהתגעגענו אליו ואנחנו אוהבים אותו, יותם צעק לו 'אתה גיבור, אתה חתיך', והוא אמר שלא נדאג כי בקרוב ניפגש", שחזרה.
"כשחזר, העיניים שלו אמרו הכול", היא ממשיכה. "המילים שלו יצאו שבורות מרוב התרגשות. שאלו אותי על מה דיברנו, זה יותר מה שהרגשנו, המגע הפיזי, היכולת לאמץ אותו ללבי ולהרגיש אותו. זה הדבר הכי מופלא שהיה, משהו שתמיד יישאר איתנו".
לדבריה, "בחוויות של 7 באוקטובר נמרוד עדיין לא משתף. זה דבר שיצטרך לעבד עם אנשי מקצוע עד שירכיב סיפור שלם שיוכל לחיות איתו. אנחנו בעיקר שם בשבילו להיות אוזן קשבת. הוא מתחיל בשיקום, לאט אבל בטוח. יש בו הרבה חיוניות, רצון ומוטיבציה לעבוד קשה, להגיע לפיזיותרפיה ולהתאמן. לעלות במשקל, לחזור לכושר. הוא איבד הרבה ממשקל גופו, 15 קילו. אחרי שחזר שקל 46 קילו. הוא בגובה 1.65, נהג להתאמן, היה בחור שרירי ומוצק, ופתאום איבד את כל המסה, הגוף נחלש. צריך להחזיר את החוסרים, הוויטמינים וכל מה שנמנע ממנו - תזונה, חשיפה לשמש".
"הוא ניסה מאוד לשמור על הגוף. היו תקופות שלא היה מספיק אוכל, זה בעיקר היה ככה בתקופה האחרונה, ואז לא היה כוח להתאמן. אז לא, הוא לא עשה שום דבר, והגוף מאבד מהגמישות, ופתאום מופיעים כאבים בכל מיני מקומות בגוף. בתקופות מוקדמות יותר הוא ניסה לא להיות הרבה במקום, לעשות הליכות במרחב המצומצם שהיה להם. כמעט שנתיים היו במנהרות, זה לא שהיה הרבה מרחב, רק חדר קטן", מספרת כהן.
הוא יודע לומר מה הסיבה לשינויים בכמות האוכל?
"התנאים השתנו לאורך התקופה, גם כי העבירו אותם ממקום למקום, גם כי בתקופות מסוימות לא נכנס מספיק סיוע. וגם כשבן גביר התבטא על נושא המחבלים - הרעו את התנאים, וזה השפיע עליהם באופן ישיר, הם ספגו כל מיני דברים. נמרוד לא אומר הכול, אולי לא רוצה להדאיג אותנו, אבל היו רגעים של פחד וסכנת חיים, של עקיצות ומכות.
"מה שעזר לו לשרוד זה שלא היה לבד, היו איתו עוד אנשים טובים והם חיזקו אחד את השני, שיתפו אחד את השני. כולם כבר הכירו את המשפחה של כולם. כשפגשתי את יאיר הורן, הוא אמר לי אני יודע על כל המשפחה, מה הכתובת, מה אתם עושים ובמה אתם עובדים. כל אחד סיפר על תחומי העניין שלו ושיתף בידע שלו, תרם לשיח הקבוצתי. הייתה ביניהם חלוקת תפקידים: למשל שנמרוד מנקה את השירותים ושוטף כלים בימים מסוימים".
כמו תורנות ממש
"כן. זה עזר להם להפעיל את הגוף, ועזר להם ביצירת מסגרת, משהו מסודר. כל הדברים האלה יוצרים שגרה של משמעות שאתה נאחז בה. לנמרוד עזר מאוד לזמזם הרבה שירים. הוא גדל על מוזיקה, שתמיד התנגנה אצלנו בבית. הוא זמזם שירים עבריים, ביטלס, בוב דילן, בלוז, רוק. מגוון רחב של סוגים. השבים שהיו איתו סיפרו לי שהיו שומעים אותו הרבה מזמזם, ולפעמים זה אפילו עצבן אותם. אבל זה מה שעזר לו".
במה עוד הוא נאחז?
"במשפחה. הוא לא ידע מה עשינו. הוא לא ידע על המאבק הציבורי. הם לא היו חשופים לתקשורת בכלל. המידע היחיד שקיבלו הוא זה שהשובים סיפרו להם".
ואלה היו דברים נכונים?
"לא. סיפרו להם שלעם לא אכפת, שהממשלה ויתרה עליהם, שאף אחד לא נלחם עליהם. כשהראינו לו קצת מהתמונות של ההצהרות שהיו במוצאי שבת, הפוסטרים והצעדות, מה שנעשה בכיכר בציון יום ההולדת ה-21 שלו, שהגיעו המונים - הוא היה בשוק. הוא פשוט נדהם. הוא לא האמין שזה קרה. זה שימח וריגש אותו".
ובכל זאת, כשחזר אמר ליהודה ששמע שהוא "עשה בעיות".
"בתוך תוכו הוא ידע שאנחנו, המשפחה שלו, לא נוותר עליו. השובים אמרו לו פעם אחת 'אבא שלך עושה הרבה צרות', ובפעם אחרת 'אתה יודע, אבא שלך טס לוושינגטון'. הדברים האלה יצרו איזשהי הבנה שהמשפחה נלחמת עבורו. ממה שהבנתי בשיחות איתו עד עכשיו זה נתן לו הרבה כוח".
איך נראה הקשר מול השובים?
"נמרוד סיפר שהיה לו זקן ושפם, עוד לפני 7 באוקטובר, היה לו פטור, ואז המחבלים החליטו יום אחד שמגלחים לו רק את השפם. שיישאר רק עם הזקן. כי ככה אם ירצו להעביר אותו ממקום למקום, לא יזהו אותו והוא ייראה דומה להם. הוא אמר להם 'אני לא מוכן להישאר ככה, אם מגלחים - מגלחים הכול'. הם לא הסכימו לתת לו את המכינה, הם אמרו לו 'לא, עכשיו אתה נכנס למקלחת, תשטוף את עצמך מכל השיערות מהתספורת והגילוח'. כשהוא נכנס למקלחת הוא מצא סכין גילוח ישן והוא פשוט גילח את כל הזקן, כי לא הסכים להישאר ככה. הם היו בלהט של לעבור למקום אחר, אז לא התמקדו בזה, אבל לא אהבו את זה".
הוא לא פחד מההשלכות?
"יש לנמרוד תעוזה. הוא שקט שקט, אבל כשמשהו לא מתחבר לו - הוא לא עושה. חקרו אותו יותר מפעם אחת. רצו להבין איזה מידע הם יודעים על הכלים שהשתמשו בהם, על הצוות, על ההתנהלות בכלל. לא שהיו לו איזה סודות מודיעיניים, אבל בכל זאת תחקרו. לא תמיד זה היה באווירה נעימה. הוא והם חטפו גם מכות. גם החטיפה עצמה הייתה בצורה מאוד אכזרית, הכו אותו בראש וגררו אותו. הוא לא מפרט יותר מדי כדי לא לצער אותנו".
הוא משתף על יום החטיפה? למדתם ממנו פרטים חדשים?
"עדיין לא. הוא כן חושב בעתיד להיפגש עם המשפחות שך החברים שהיו איתו בטנק, לתת מידע. לא נשכח שעומר נאוטרה ועוז דניאל עדיין מוחזקים בידי חמאס. נמרוד מחכה לסגירת המעגל הזאת, שיושבו לארץ".
"היה מסוכן מדי לנסות להימלט. נמרוד מחושב, לא פזיז. הוא אמר לי 'התפקיד שלי, המשימה שלי, הייתה להישאר בחיים. לכם היה את החלק של לשמור על עצמכם, להיאבק, ולי היה תפקיד לשמור על עצמי'. הוא עשה הכול כדי לשמור על הבריאות שלו ולא לקחת סיכונים מיותרים. אבל כן היו הפצצות וכל מיני דברים שפגעו באופטימיות ובתקווה שתהיה עסקה. ההפגזות היו חלק מהפחד והסכנות".
לאחר שובו של נמרוד, המתקפות ברשתות החברתיות על משפחתו, מהבולטות בהפניית האצבע המאשימה כלפי ראש הממשלה בנימין נתניהו, רק התגברו. גם נמרוד עצמו נחשף להן. "זה מצער אותי מאוד. ההכפשות האלה שקריות, מפלגות ולא תורמות לשיקום שלו", אומרת ויקי.
"הוא רק חזר הביתה וכבר נחשף לדברים האלה. אחד הדברים הראשונים שאנשים שחוזרים מהשבי עושים הוא להתחבר למה שהיה להם קודם - תקשורת, רשתות, אינסטגרם. הוא שמע וראה את הפוסטים, הוא מודע לדברים האלה. יש לזה השלכות. נמרוד היה חייל ששם כדי להגן על הגבול, על המדינה וגם עליהם, והם פוגעים בו. הוא מבין שניהלנו מאבק ושאנחנו שלמים איתו. היינו עושים את אותו דבר בדיוק שוב. הכול כדי להחזיר את הדבר הכי יקר לנו הביתה".