"היה אופטימי חסר תקנה": לאחר שגופתו הוחזרה לישראל, רונן אנגל מובא למנוחות

הלוויתו של החלל החטוף רונן אנג'ל התקיימה היום (שלישי) בקיבוץ ניר עוז, הקיבוץ שאותו רונן כל כך אהב. מאות מתושבי העוטף, בני משפחה וחברים צפויים להגיע לקיבוץ, כששיירת אופנועים תצא מראשון לציון ועד לניר עוז. בטבח שבעה באוקטובר רונן יצא להגן על משפחתו מול פריצת חוליית המחבלים הראשונה לביתם וניהל עמם קרב, בסופו נפל ונחטף.

רונן היה אב מסור לילדיו, אוהב בעלי חיים, אדם אופטימי שתמיד מסתכל על הצד החיובי, חייכן ושמח. בשנים האחרונות התנדב כחובש רפואת חירום במד"א במקביל לעבודתו כהנדסאי מים, ובקיבוץ עסק בלול ובחידוש ושיפוץ רהיטים ופריטי וינטג'. "אופטימי חסר תקנה, בעל חוש הומור ועם שמחת חיים וחיוך תמידי שהקפיד להקשיב ולעזור לסביבה" אמרו על אנג'ל בקיבוץ ניר עוז.

אבוש, אבא שלי, אני כל כך לא רוצה להשלים ולהבין שאתה כבר לא תהיה איתי.

שאני לעולם לא אזכה לחבק אותך שוב, שאני לא אזכה להיות איתך שוב, לקרוא לך אבא שוב. זה היה אני ואתה נגד העולם ועכשיו אני לבד נגד העולם. העולם שקרע אותי למליון חתיכות ואוכל אותי. איך אני אתמודד בלעדיך?

אבא אני חייבת להגיד לך שאני דומה לך מאוד, אבל תמיד ידעתי את זה, אבל עכשיו אני מבינה עוד יותר איך קיבלתי את האופי שלך, ההומור שלך, הרצון שיהיה צדק וללכת לפי הספר, ולא לחפש קיצורי דרך, על לא לוותר על שום דבר גם אם קשה, וסורי אבל החיים נורא קשים בלעדיך אבל אין מה לעשות.

אבוש, כמה אני אוהבת אותך. הלוואי והייתה דרך להסביר לך כמה אני אוהבת אותך, אני אוהבת אותך בכל איבר וגיד בגוף שלי, בכל נים ווריד, בכל נשימה שאני שואפת. ואיך בכל נשיפה אני נזכרת ברגע שסיפרו לנו שאתה מת - ממש אותה תחושה שאין חמצן, אין אוויר. ככה אני מרגישה כל יום, כל היום, כי אתה היית האוויר שלי החמצן שלי.

אני באמת אהבתי אותך בלי סוף ואני מתפללת שבעזרת השם לילדים שלי יהיה אבא כמוך - ממש כמו בסרטים כי ככה אתה היית. אני רציתי שתישאר איתי לכל החיים.

מה זה 18 שנה? זה כלום, זה קצת. עוד לא הספקתי בכלל לחוות איתך דברים, אני מסרבת לקבל את זה שאתה כבר לא תהיה איתי פה, שלא תוכל להחזיק לי את היד, לחבק אותי שאני צריכה ואלוהים יודע כמה אני צריכה אותך.

מסרבת לקבל שאני לא אזכה יותר לחיבוק שלך או לחיוך שלך, אני מתגעגעת לחיבוק דוב ולאגרוף המחץ. זה כואב לי שלא אוכל לחוות אותך יותר.

הריקנות הזאת שוברת. היא באמת שוברת. היא מרסקת והיא קשה, היא באמת באמת קשה.

כל כך ריק פה בלעדייך, החיים כל כך ריקים, הנפש שלי כל כך ריקה, הגעגוע כל כך גדול וחזק שכואב לשאוף אוויר. כל כך כואב בלעדייך. נשבר ונפל חלק כל כך גדול מהלב שלי.

אני מקווה שאתה יודע ורואה כמה אני צריכה אותך. אני באמת ממש צריכה אותך, לא רק שתהיה לידי, שפשוט תהיה איתי. אל תגיד לי כלום, פשוט חבק אותי, תסתכל לי בעיניים וכבר הכל יסתדר.

נמאס לי כבר לבכות על או עם תמונה שלך אבל אני אתן את הכל רק כדי לבכות איתך! ולא עליך עוד פעם אחת. מתגעגעת לשיחות והודעות עידוד שלך שתגיד לי שאתה אוהב אותי מאוד ושאתה מאוד גאה בי, במי שאני ובדרך שלי. אבל אבוש אני החלטתי שאני חיה בשבילך. אני אעשה את כל הדברים, אני אראה את כל המקומות בשבילך, בשביל שאתה תוכל לחיות ולראות את כל הדברים שלא הספקת בתוכי!
גם אני מתתי ב7/10 אבל רק אתה הפסקת לנשום. בעזרת השם ניפגש בגלגול הבא, תשמור לי מקום לידך, תחכה לי אבוש.

כל כך לא הגיע לך הסוף הזה. אוהבת אותך לעד.

"רונן שלי. איך בכלל מסכמים אותך במילים. איך נפרדים ממי שתמד אמר יהיה בסדר. היית הלב של הבית זה שידע להצחיק בימים הקשים עם חוש ההומור והאופטימיות הבלתי נגמרת שלך. שתמיד היה עם חיוך, עם משפט שנון שגורם לכולם להסתובב להסתכל עליך ולשאול האם זה אמיתי? ולשמוע "אני דפוק אבל אופטימי".

החיים לידך היו לפעמים כמו הרפתקה, מתחת גבולות ולקחת אותנו לקצה כי ככה היית מלא באהבה ,צחוק עצבים, בלגן, חברים, מוסיקה, טיולים ונשמה גדולה. היית חבר ושותף גם לוויכוחים וגם לצחוקים גדולים. עכשיו הבית קצת שקט. אז אנחנו מנסים להיות קצת כמוך. כל חיוך של טום מיקה ויובל, הוא גם קצת חיוך שלך, אני מוצאת אותך במבטים שלהם ומדמיינת אותך איתנו כל רגע. אז אתה לא פה אבל אתה איתנו בכל רגע. אז לא נפרדים פשוט ניפגש בצד השני כי always look on the bright side of life".

מיקה, בתו של אנגל, ספדה לו וכתבה כי "אחרי 744 ימים אבא שלי סוף סוף חזר לארץ. זה לא מה שקיווינו, זה לא הסוף שייחלנו לו אבל סוף סוף היום זה הגיע. ליבנו עם משפחות החטופים ולא עוצרים עד החטוף החלל האחרון. פרטים על הלוויה בהמשך".