יהודה "אידק" פרידמן הלך לעולמו כשהוא בן 105, ומחזיק בתואר שורד השואה האחרון מקבוצת "נקם" של אבא קובנר. פרידמן היה מקבוצת האופים שאמורים היו להרעיל את כיכרות הלחם במחנה השבויים הגרמנים ליד דכאו, ובשל חשיפת הפעולה קיבל הנחיה להשליך הרעל ולא לבצע הפעולה.
בריאיון ל"וואלה" באפריל 2023 סיפר על המלחמה, ההישרדות, ומה שהציל אותו. "אם לא הייתי יודע לתקן רכבים, לא הייתי קיים", סיפר. כמו שורדי שואה רבים, סיפורו האישי שלוב בנסיבות חיים מדהימות, ומזל גדול. בזכות כישוריו הטכניים קיבל אישור לעבוד כמכונאי. הוא תיקן את הרכבים של הקצינים הנאצים. גם אחרי חיסול הגטו, עבודתו במוסכי הגסטפו שמרה עליו בחיים. אלא שהסיפור המדהים שלו התחיל הרבה לפני המלחמה, והמשיך גם הרבה אחריה.
יהודה פרידמן (אידק) נולד בקראקוב בשנת 1919. האח הצעיר במשפחה בת שבעה ילדים. הוריו מינה ואברהם היו בעלי מאפייה. בנערותו הוא למד בגימנסיה העברית והשתייך לתנועת הנוער הציונית "עקיבא". שני אחיו הגדולים שמואל ומרים עלו לארץ ישראל לפני תחילת המלחמה (בעלייה השלישית והחמישית), עובדה שככל הנראה הצילה את חייהם. יהודה למד מכונאות רכב, ועזר בעבודה במאפייה המשפחתית, שנשארה פתוחה עד להעברת כל היהודים שנשארו בקרקוב לגטו בשכונת העוני פודוגוז'ה בדרום העיר.
רוב יהודי קרקוב נסו מהעיר עוד לפני הקמת הגטו. מהקהילה המפוארת שמנתה כ-56 אלף יהודים לפני המלחמה נותרו ב-1940 רק כ-15 אלף יהודים. אלה נדחסו לתוך אזור קטן של 30 רחובות שמנה עד אז 3,000 אנשים. התוצאה הייתה צפיפות נוראית. כל דירה נחלקה בין ארבע משפחות. הגרמנים הקצו 250 קלוריות ביום לאדם, וגם מי ששרד את ההרעבה המכוונת לא יכל אל מול המגפות הקשות ששררו בגטו, שנותק לחלוטין מהעולם. במציאות הזאת, הידע הטכני של יהודה היה לא יסולא בפז.
יהודה קיבל אישור עבודה כדי לצאת אל מוסכי הגסטאפו ולטפל ברכבים. "המכוניות היו חוזרות לפעמים עם כתמי דם", הוא מספר. הוא ניסה להבריח אוכל מבחוץ אל בני משפחתו, ויצר קשר עם הנהגים הגרמנים כדי להתחנן על נפשם. בזכותו שרדה המשפחה עד החיסול הסופי של הגטו - אבל אז אזל להם המזל. הוריו, שלוש אחיותיו, גיסו ושניים מאחייניו נרצחו ביריות על גבעת הקטל של מחנה הריכוז פלאשוב. את התאריך המדויק, 13 במרץ 1943, יהודה יורה כאילו לא עברו 80 שנה מאז. את שם המחנה המפורש "פלאשוב" הוא מתקשה להגיד, עד היום.
"זה מאוד מרגיז, לא יכול לשמוע את זה"
בין מזכרותיו של יהודה נמצא הספר "קבוצת נקם", שמאגד את שמותיהם ותמונותיהם של כל חברי הקבוצה, שנהגו להמשיך להיפגש מדי פעם ולהתווכח גם עשרות שנים אחרי. דיוקנו של יהודה עצמו נמצא בספר בצמוד לזה של הסופר יחיאל די-נור, המוכר יותר בשם העט ק. צטניק. את עמודי הספר מעטר איור של אגרוף קמוץ, מהסמלים המפורסמים בהיסטוריה לסולידריות עם תנועות התנגדות ומאבק. האגרוף הזה מתנוסס בימים אלה בעיקר בהפגנות הענק נגד המהפכה המשפטית. אני שואל את יהודה עד כמה הוא מעודכן בענייני האקטואליה במדינה והוא מגיב: "זה מאוד מרגיז. אני הייתי בורח. לא יכול לשמוע את זה".