קלישאה מוכרת בדיונים של המטכ"ל עוסקת בשאלה לטובת מי פועל הזמן בנוגע ליחסי הכוחות בינינו לבין אויבינו השונים. התשובה, הבנאלית משהו, היא זו: "הזמן פועל לטובת מי שמנצל אותו טוב יותר". הסוגייה הזו - כיצד לנצל את הזמן טוב יותר מאשר אויבינו רלוונטית כיום בנוגע לכמה זירות אך במאמר הזה נתמקד בזירת עזה.
בתקשורת מרבים לדבר על התרחישים השונים הצפויים לנו הן בטווח הקצר והן בטווח הארוך. לדיונים אלה יש אופי אקדמאי. השאלה הנכונה היא כיצד נדע לעצב את המציאות באופן המיטבי.
השלב הראשון הנדרש בתהליך הוא תיאור המציאות בעזרת אזמל חד וללא אשליות. ובכן, המושגים עזה וחמאס הם מושגים חופפים כמעט לגמרי. חמאס איננו ארגון טרור כמו דעא"ש או אל קעידה, הוא אינו שנוא על ידי האוכלוסייה אפילו כיום ולמעשה הוא מייצג נאמנה את האתוס העזתי. האתוס העזתי מתבסס על שאיפה דתית-לאומית אחת - להשמיד את מדינת ישראל בכדי לאפשר את מימוש "זכות השיבה". למרות הדימיון הקיים בין העזתים לבין תושבי איו"ש יש גם הבדל ברור ביניהם. הגם שאצל תושבי האיו"ש מתקיים אותו אתוס הרי שישנם גם סנטימנטים אחרים, יותר חילוניים. האתוס של זכות השיבה נתמך זה עשרות שנים על ידי הקהילה הבינלאומית, המיוצגת ע"י האו"ם. לכ-75 אחוז מתושבי עזה יש תעודת פליט. פליט הוא אדם שחי באופן זמני במקום מסוים אך יום אחד יוכל לחזור לאדמתו ומדינתו. מבחינת תושבי עזה אדמתם ומולדתם הם כל השטח שבין הירדן לים.
השלב השני מחייב "איפוס או הגדרה מחדש של האינטרסים שלנו בנוגע לעזה, סדר הקדימות שלהם וסדר העדיפות שלהם (קדימות ועדיפות אינם מושגים זהים) הקדימות הראשונה היא לוודא את החזרת כל החללים שנותרו בעזה. תיעדוף האינטרסים ליום שאחרי הוא ביטחוני בעיקר. לישראל אין אינטרס טריטוריאלי (בכדי להתיישב) בעזה, אין לה אינטרס פוליטי בעזה. יש לה בעיקר אינטרס ביטחוני והוא שעזה לא תהיה לעולם שטח שמסוגל לייצר איום על מדינת ישראל בכלל, ועל יישובי עוטף עזה בפרט.
האינטרס השני הוא למנוע מצב בו מה שיקרה בעזה יביא למשבר ביחסים עם ארה"ב. במקום השלישי בחשיבותו נמצאים כל האינטרסים המדיניים והכלכליים הקשורים למדינות אחרות, אלה שבאזור, אלה שבאירופה והקבוצה השלישית היא מדינות מוסלמיות בכלל.
האם יש לנו גם אינטרס כי מה שקורה בעזה יקדם הסדר שלום ישראלי- פלסטיני? שאלה טובה שמצדיקה מאמר נפרד.
השלב השלישי בהערכת מצב לאומית מחייב להבין את מפת האינטרסים של כל השחקנים המעורבים - מארצות הברית, דרך שאר מדינות האזור, איראן, אירופה, הרש"פ, החמאס, קבוצות אחרות בעזה (אם יש כאלה) ועוד.
עיסוק במפת האינטרסים מחייב בחינה יסודית והימנעות מאימוץ של הכרזות מנהיגי מדינות כאילו הן מייצגות את האינטרס האמיתי. במקרים רבים זה הפוך מכך. כך למשל, האינטרס האמיתי של שלוש המתווכות העיקריות בעסקה - טורקיה, קטאר ומצרים הוא שעזה תמשיך לגרום לישראל לדמם. יש גם שוני בין מצרים לשתיים האחרות. מצרים מעוניינת בהחלשת חמאס, טורקיה וקטאר לא מעוניינות.
ואחרי שקיימנו את שלושת השלבים הקודמים ניתן להגדיר במדויק את המדיניות. להלן חמשת העקרונות המומלצים:
עקרון אחד, לנצל את המנופים הרבים שיש לנו כדי להחזיר את כל החללים. יש לנו מנופים רבים ורובם אינם צבאיים! לא כדאי לישראל ליזום את חידוש הלחימה, ובוודאי שלא להיות מואשמת שהיא ממשיכה להיות "מחרחרת מלחמה". מה שיכאיב יותר לחמאס הם הצעדים הבאים: מניעה של פתיחת מעבר רפיח, צמצום בהכנסת אספקה לעזה (לפחות את כל הציוד שאינו מזון, מים ותרופות) מעצר מחודש של משוחררי העסקה שנמצאים באיו"ש, ועוד. נוצר מצב קלאסי במו"מ דרך מתווכים. ככל שאתה יותר קשוח כן הלחץ עובר לצד השני (כדאי לזכור את הקשיחות של גולדה מול קיסינג'ר ב1973 בנוגע להסרת המצור על הארמייה המצרית השלישית)
עקרון שתיים, לנצל את היתרון הגדול ביותר שהעסקה הנוכחית נתנה לנו - היכולת לשלוט ב-50 אחוז משטח עזה כאשר בשטח זה כמעט ואין אזרחים כלל. מתחילת המלחמה טענתי כי רק לקיחת טריטוריה ללא אוכלוסייה בתוכה תגרום לחמאס תחושת הפסד ולחץ. אסור יהיה לוותר על הישג משמעותי זה תמורת "נזיד עדשים" מדיני, כלכלי או הצהרתי. במילים אחרות, נסיגה ולו חלקית מקו זה תהיה מותנית לא רק בהתפרקות חמאס מנשקו אלא גם בהבטחת מנגנון שימנע מעזה, תחת שלטון כלשהו להפוך לאיום.
עקרון שלוש, להתעקש כי שיקום עזה חייב להיות מותנה בפירוזה בהווה ובעתיד. בנושא זה יש ניגוד אינטרסים מלא בין ישראל לכל יתר מדינות העולם, להוציא את ארה"ב. כדאי לציין כי כבר כיום נוצר כרסום בעמידה על עיקרון זה, ואסור לאפשר למגמה זו להתעצם.
עקרון ארבע. צריך להיזהר מ"מלכודת המושגים החדשים". גם קטאר וגם טורקיה ישמחו לייצר בעזה לכאורה ישות חדשה, עם שם פייסני ועם מוסדות שלטון עם שמות מפוצצים. הכוונה העיקרית של שתי שחקניות אלה היא להבטיח קיומה של אותה גברת אך עם שוני באדרת.
עקרון חמישי. האינטרס הישראלי מחייב התנתקות כלכלית מלאה מעזה. לכאורה תלות של עזה בקבלת חשמל או מים בישראל יכולים להוות מנופי לחץ, אך ראינו שתלות זו הייתה חרב פיפיות. כל העולם ממשיך לראות את ישראל ככוח "כיבוש" שתפקידו לדאוג לאוכלוסיית עזה התמימה.
חשוב להפריד בין מתודולוגיה לבין מהות. התהליך המומלץ בכתבה זו נכון בכל מקרה גם אם ראשי המדינה והדרג הצבאי יבחרו בתוכן שונה משלי. הניסיון לאורך שנים רבות, לרבות בכל הנוגע לקבלת החלטות בישראל ב8.10 מוכיח כי כשמדלגים על תהליך קבלת החלטות נכון, משיגים תוצאות רעות. כבר אמרנו, הזמן פועל לטובת מי שמנצל אותו כהלכה. רצוי כי לפני שישראל מתומרנת להיכנס לשלב השני ללא הכנה נאותה, יתקיים התהליך המוצג כאן.