ביום שאמור היה לסמל סולידריות בינלאומית, השביתה הכללית בברצלונה וההפגנות למען פלסטין קיבלו משמעות אחרת לגמרי. ממשלה נגועה בשחיתויות, שנאבקת בביקורת ציבורית ובמשבר כלכלי חסר תקדים הצליחה, שוב, להסיט את תשומת הלב הציבורית - הפעם אל הרחובות.
השביתה שהוכרזה בתמיכת ההסתדרות, ואומצה הלכה למעשה גם על ידי גורמים בממשלה, מציפה שאלות נוקבות: האם מדובר במחאה מוסרית למען עקרונות צדק אוניברסליים, או במהלך פוליטי מתוכנן שנועד לשמר את הלחץ הציבורי במקומות נוחים יותר לממשלה?
זו אותה ממשלה, נזכיר, שלא מצאה לנכון לברך את זוכת פרס נובל לשלום, מריה קורינה מצ'אדו, מנהיגת האופוזיציה בוונצואלה, מחשש לפגוע ביחסיה עם המשטר של הנשיא ניקולאס מאדורו - מערכת יחסים שמעוררת בשבועות האחרונים ביקורת ציבורית גוברת וחשדות לשיתופי פעולה מדיניים וכלכליים לא שקופים.
הממשלה הזו, שקמה על חודו של קול ונשענת על קואליציה של זרמים קיצוניים ובדלניים, מאפשרת לשיח בינלאומי טעון לחדור למערכת החינוך ולעצב מחדש את השיח הציבורי המקומי - גם במחיר של עלייה בתופעות אנטישמיות.
כעת, עם סיום הלחימה, נדמה שהממשלה איבדה שליטה. כמו נהג שממשיך ללחוץ על הדוושה גם כשהכביש נגמר, היא ממשיכה לרכב על גלי המחאה, בונה על ההמולה הציבורית כדי להסתיר את הכשלונות בתחומי הכלכלה, המנהל והשחיתות.
יותר ויותר אזרחים מתונים מתחילים לתהות - האם נכון להשבית את המדינה ולצאת לרחובות בשם פלסטין, בזמן שהמשק שוקע והחובות הציבוריים שוברים שיאים?
ייתכן שלא רחוק היום שבו הציבור יתעייף מההצגה הפוליטית הזו ויבין שהמאבק האמיתי איננו מעבר לים, אלא כאן, בתוך הבית.
הכותב הוא ישראלי תושב ברצלונה שנכח בהפגנות האלימות