המזרח התיכון משתנה לנגד עינינו. מתוך מציאות אלימה ומדממת, הולכת ומתרקמת מגמה הפוכה: עמים ומדינות מבקשים לעבור מעידן של עוינות לעידן של שיתופי פעולה אזרחיים וכלכליים. הסכמי נורמליזציה, יוזמות אזוריות של אנרגיה ומים, שיתופי פעולה מדעיים והשקעות חוצות גבולות. כל אלה מעידים על לידתה של הבנה חדשה. ההיגיון הישן של מלחמות, גבולות סגורים וחשדנות מתמדת מפנה סוף סוף את מקומו לחשיבה אחרת, הרואה באדם, ובחיים עצמם, את הבסיס לסדר אזורי יציב יותר.
הרטוריקה מפנה את מקומה לפרקטיקה. תמיד יישארו חות'ים, חמאסניקים ומתנחלים. אבל הם המיעוט השוחה בייאוש נגד הזרם.
דווקא ברגע זה, כשהאזור כולו נע קדימה, נותרו הפוליטיקה הישראלית בכלל, וזו הערבית בפרט, מאחור. אין לי הרבה ציפיות מהפוליטיקה הציונית, שאינה אלא חמישים גוונים של ימין לא דמוקרטי. מיאיר גולן עם הביטחוניזם הפולשני לעולם וה"לדבר על מדינה פלסטינית זה דבר שהוא הרסני למדינת ישראל" ועד גנץ שהוא רק בעיני עצמו סוג של רבין גבוה.
לעומת אלה, השיחה שלי עם הפוליטיקה הערבית בישראל הייתה שונה. לא מעט מחלוקות אבל הרבה יותר מכנים משותפים בנושאי השלום, השוויון האזרחי והצדק הכלכלי. כך חצי מחיי הצבעתי למפלגת העבודה ובחצי השני למפלגות ערביות. לא בשל הזדהות מלאה עם מה שהן מייצגות, אלא מתוך אמונה שכיהודי הרואה את ההיסטוריה של עמו, אני מחוייב לתמוך במיעוט הנרדף והמודר. וגם משום שאני מאמין באמונה שלמה שהשותפות היהודית-ערבית היא הדרך היחידה לשיקום הדמוקרטיה הישראלית, לכל אזרחיה. לטובת שתי הקהילות הלאומיות שבה.
במשך שנים קיוויתי שחבריי שליחי הציבור הערבים, יחד עם האמיצים שבחברה היהודית, יביאו רוח חדשה של אחריות אזרחית ומנהיגות מוסרית. אך במקום תנועה קדימה, רבים מהם נותרו שבויים בשיח של עבר, המאבד בימים אלה את כוחו ואת משמעותו. סעודיה משתנה, האמירויות השתנו, מצרים משתנה. ומי לא זז מילימטר? נכון, מרכיביה המסוכסכים של הרשימה המשותפת שהיא הכל חוץ משותפות.
הם תקועים בדפוסים ישנים של הסתגרות והתחשבנויות פנימיות. עוסקים בעצמם, מתווכחים על רשימות, מיקומים משרות וירושות, ומתקשים להציע חזון חדש או שפה של תקווה. במקום להצטרף לתנועת השינוי האזורית, הם משתכשכים במים העכורים של העבר. במקום להיות גורם משפיע בזירה הישראלית והאזורית, הם מבכים את מצבם ולא מנסים באמת לעצב את עתידם.
בחיי היומיום המציאות כבר אחרת. הסתות וגזענות משטרית מלמעלה נגד שותפות אזרחית המתהווה מלמטה. בבתי החולים רופאות ערביות מטפלות בחיילים יהודים, אחיות יהודיות מצילות תינוקות ערביים, באוניברסיטאות חוקרים וסטודנטים מכל המגזרים עובדים יחד, ובבמות התרבות ובמטבחים נרקמת שותפות חיים יומיומית. כך נוצרת אזרחות ישראלית שוויונית, פתוחה ומכילה. לא בזכות הפוליטיקה, אלא למרותה. החיים עצמם מקדימים את הפוליטיקה, היהודית והערבית גם יחד.
במצב הזה אין עוד דרך לברוח מן האתגר. הגיעה השעה להכריז בגלוי: דרושה פוליטיקה חדשה. לא כזו שמתמקדת בפוליטיקת זהויות ועלבונות אלא באזרחות של עוצמה. לא ציבוריות של קיטוב אלא של שוויון, לא פוליטיקה של פחד אלא של תקווה ואחריות.
זו איננה הצעה למשא ומתן על אינטרסים, או לאיחוד טכני של מפלגות קיימות. אלא הזמנה לייסוד תנועה אזרחית רחבה ואמיצה. תנועה שתציע מערכת הפעלה חדשה לחברה הישראלית כולה, המבוססת על שוויון אזרחי מלא בין יהודים לערבים. תנועה שתייצג את מי שכבר חיים כאן יחד, עובדים יחד, יוצרים יחד ומאמינים שאפשר אחרת. מכיוון שאין שוויון אזרחי אמיתי בלי שחרור מן הכיבוש.
זאת תהיה תנועה המחוייבת לשלום ונאבקת בסיום הכיבוש הממאיר ובהחלפתו במערכת מדינית המבוססת על עיקרון פשוט וברור: לכל אדם בין הירדן לים מגיעות אותן זכויות ואותן חירויות. לא פחות ולא יותר.
תנועה כזו חייבת להתחבר גם לדינמיקות האזוריות החדשות. עליה להיות בת שיח ליוזמות השלום והפיוס הצומחות סביבנו, ולחבר את החברוֹת היהודית והערבית בישראל לתהליכים הכלל־אזוריים של שיתופי פעולה אזרחיים וכלכליים. עליה להיות הגשר האנושי והפוליטי בין ישראל לשכנותיה, ולהציע קול מפוכח הרואה את המזרח התיכון לא רק דרך עיני הקונפליקט והקיפוח אלא גם דרך עיני האפשריות.
על כן יש לומר בגלוי ובאומץ: הגיע הזמן להתמודד לכנסת בשם הרעיונות האלה. להתמודד עד הסוף, למען דמוקרטיה אמיתית, שוויון מלא, ואחריות הדדית. זו תהיה התמודדות מול השמרנות המנוונת של המפלגות הערביות ומול העייפות הרעיונית של השמאל הישראלי הדהוי. אלה ואלה נצמדים לשפה ישנה ומפחדים מהחידוש.
החברה הישראלית זקוקה נואשות לשפה חדשה. שפה של שותפות ולא של יריבות, של תקווה ולא של ייאוש, של חיים משותפים ולא של חומות פחד. אם ההנהגה הערבית תמשיך לעסוק בעצמה, ואם ההנהגה היהודית תמשיך לפחד מהשוויון, החברה האזרחית חייבת לקום עליהן ולהחליף אותם. הרופאה והמורה, הסטודנט והיוצר, האדם העובד עם שכנו בלי חומות ובלי פחד. אלה הם נציגי העתיד הישראלי. הם יכתבו את השפה החדשה של ישראל: שפה של אזרחות שווה, של חיים משותפים ושל אמון הדדי.
העתיד כבר כאן. הוא מחכה רק למי שיעז לקרוא לו בשמו. ולהתמודד אפילו נגד חבריו האישיים, סרבני העתיד.