הסירוב של ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו להשתתף בפסגת השלום 2025 שנערכה בערב יום שני בשארם א-שייח', הטיל צל כבד על כוונותיו העתידיות, הן בזירה המקומית והן בזירה הבינלאומית.
לאחר שנשיא ארצות הברית דונלד טראמפ נחת מוקדם יותר באותו היום בנמל התעופה בן-גוריון, בדיוק ברגע שבו החלו להשתחרר החטופים, הוא הזמין את נתניהו לנסוע עמו ב"דה ביסט", לימוזינת הנשיא האמריקני, בדרכם לנאום בכנסת. במהלך הנסיעה בת שלושים הדקות, טראמפ הפציר באופן אישי בנתניהו להתלוות אליו לפסגה. נתניהו, שביקש לשמור על כללי הטקס, דרש הזמנה רשמית. בתוך דקות ספורות התקשר אליו נשיא מצרים עבד אל-פתאח א-סיסי. על המקום, נתניהו קיבל את ההזמנה.
ההכרזה הציתה גל של אופוריה: תחושת נקודת מפנה היסטורית אפשרית במזרח התיכון. האופטימיות גברה כאשר דווח כי נשיא אינדונזיה, פראבוו סוביאנטו, מנהיג המדינה עם האוכלוסיה המוסלמית הגדולה בעולם, מתכנן להגיע לישראל ביום שלאחר מכן (שמיני עצרת ושמחת תורה), מהלך שנועד להעניק תנופה מחודשת לתהליך השלום השברירי.
אך ההתרגשות לא החזיקה מעמד. כשעה לאחר מכן, עם תחילת נאומו של טראמפ בכנסת, התברר כי נתניהו חזר בו מהתחייבותו. הוא לא יצטרף למנהיגי העולם הערבי, המוסלמי והבינלאומי בפסגה. בתגובה, נשיא אינדונזיה ביטל את ביקורו המתוכנן בישראל ובחר להשתתף רק בכינוס המצרי. בהמשך ניצל נשיא טורקיה את המידע על השתלשלות העניינים כדי לעשות לעצמו יחסי ציבור. הוא מסר לעיתונאים המלווים אותו כי הוא זה שחסם את ביקורו של נתניהו בפסגת השלום בשארם.
מקורביו של נתניהו מיהרו להסביר כי החלטתו נבעה מכך שהוא ביקש להימנע מחילול חג הסוכות. אך רוב הפרשנים, בארץ ובעולם, לא מצאו את ההסבר משכנע. אפילו שותפיו לקואליציה, במפלגות דתיות, הבהירו כי לא היו מתנגדים להשתתפות במשימה לאומית כה חשובה.
המניע האמיתי היה פוליטי. נתניהו לא רצה להצטלם לוחץ את ידו של יו"ר הרשות הפלסטינית, אבו מאזן. נוכחותו של זה בפסגה הייתה מעוררת זעם בקרב בסיס תומכיו הימני, המתנגד נחרצות לכל מגע עם הרשות הפלסטינית, גם עם הפלגים המתונים יותר בגדה המערבית.
מהלך הנסיגה הזה הנחית מכה קשה על תהליך השלום הרעוע ממילא, והחליש עוד יותר את התקווה השברירית לפיוס ישראלי-פלסטיני. נתניהו שידר לעולם ולציבור הישראלי שאין לו כוונה לשנות את דרכו הפוליטית.
התנהלותו הזכירה, במעין היפוך, את האמירה המפורסמת של אבא אבן לאחר מלחמת ששת הימים, לפיה "הערבים מעולם לא החמיצו הזדמנות להחמיץ הזדמנות". בשנים האחרונות נראה כי האמירה הזאת חלה יותר ויותר על נתניהו עצמו. פעם אחר פעם הוא דחה, תמרן ובזבז הזדמנויות להגיע להסכמות שיכלו להשיב את החטופים, לסיים את מלחמת עזה מוקדם יותר ולהתניע מהלך מדיני. וגם הפעם, הוא בחר להניח להזדמנות היסטורית לחמוק מבין אצבעותיו.
ההסכם השברירי לסיום המלחמה בעזה תלוי על חוט דקיק. אף שחמאס שחרר 20 חטופים וצה"ל נסוג מחלקים מהרצועה, תוך שמירה על שליטה בכמחצית משטחה (345 קמ"ר), הפסקת האש רעועה ובסיסיה אינם יציבים.
בניגוד להסכם, החזיר חמאס עד כה רק 6 גופות של אזרחים ישראלים ואת גופתו של סטודנט נפאלי שעבד בקהילה סמוכה לגבול עזה. מחווה זו רחוקה מלקיים את ההתחייבות להחזיר את כל עשרים 28 השבויים שנהרגו או במהלך מתקפת ה-7 באוקטובר, או מאוחר יותר בשבי חמאס או מאש צה"ל.
ישראל מצידה הגיבה באי פתיחת מעבר רפיח ובצמצום חד של הסיוע ההומניטרי הנכנס לעזה. במקביל, חמאס מיהר לבסס מחדש את שליטתו באזורים שצה"ל פינה, פתח בגלי נקמה וביצע הוצאות להורג פומביות של מיליציות של שכירי חרב אנטי-חמאס, שנתמכו על ידי השב"כ וצה"ל.
הסיכויים לעבור לשלב הבא של ההסכם - נסיגה ישראלית כמעט מלאה לקווים שלפני 7 באוקטובר, תוך השארת רצועת ביטחון צרה - נראים כעת קלושים מתמיד. הדבר תלוי גם בטראמפ ובנכונותו להמשיך לדחוף ולרכז מאמצים להשלמת העסקה.
באותה מידה רחוקה האפשרות שחמאס יפרק את עצמו מנשקו מרצון, שעזה תפורז, ושיוקם בה כוח משטרה בינלאומי ממדינות ערביות ומוסלמיות שיאכוף את הסדר לאחר מכן.
בתוך ישראל עולות שאלות אם ראש ממשלת בריטניה לשעבר, טוני בלייר, הוא באמת האדם הנכון לעמוד בראש הממשל האזרחי המוצע בעזה, ובפועל לשמש כמושלה במקום שלטון הפחד והדיכוי של חמאס. מה שברור הוא כי החזרת החטופים והשקט היחסי בלחימה העניקו לנתניהו דחיפה פוליטית משמעותית. גם לפני העסקה האחרונה, על אף חוסר הפופולריות שלו, הסקרים הצביעו בעקביות על נטייה של הציבור הישראלי ימינה מאז אירועי ה-7 באוקטובר.
כעת הסקרים מציבים שוב את הליכוד כמפלגה הגדולה ביותר, בעוד שהאופוזיציה נותרת מפוצלת וחסרת מועמד מאחד.
נתניהו שאב עידוד גם מנאומו של טראמפ בכנסת. הנשיא האמריקני לא רק הרעיף עליו שבחים חמים, אלא גם, במהלך מפתיע ולא מתוכנן, פנה ישירות לנשיא המדינה בבקשה לשקול מתן חנינה רטרואקטיבית לנתניהו, למרות משפטי השחיתות המתמשכים נגדו, שנכנסו לשנתם החמישית.
מועד הבחירות הנקבע לנובמבר 2026, אך בהתאם לתקדימים, כמעט ודאי שיוקדמו בכמה חודשים. מחוזק וחש עצמו מתחדש, נתניהו רואה עצמו שוב כעוף החול הקם מן האפר - של מלחמה, מאבקים משפטיים, מחאות ציבוריות ומשברים פוליטיים - ומשוכנע כי יוכל להשיג ניצחון נוסף בקלפי.
לכן, סביר מאוד שהוא יקרא לפיזור הכנסת ויקדים את הבחירות לפברואר או מרץ, אם ירגיש שהמזל לצידו. ואם יעריך שניצחון ברור לא בהישג ידו, הוא צפוי לפעול במרץ כדי להבטיח שגם האופוזיציה המפוצלת לא תוכל להשיג רוב.
תרחיש כזה יאפשר לו להישאר בראש ממשלת מעבר - תפקיד מוכר עבורו. בין 2019 ליוני 2021, כאשר ישראל התמודדה עם משבר פוליטי עמוק ומגפת הקורונה, נתניהו ניהל את המדינה בדיוק בתצורה הזו. וכולנו מכירים את המימרה כי "בישראל אין דבור קבוע יותר מן הזמני".